סיכום פסח:
-רק בבית שלנו,
אפשר למצוא בזמן בדיקת חמץ מסטיק מטורף שדבוק לתקרה של המסדרון.
זה רק אצלנו, או
שגם אצלכם משנה לשנה הטקס של בדיקת החמץ נהיה יותר ויותר חאפרי?
כשהיינו קטנים
היינו מביאים מהגן יעה מנייר ונוצה גדולה כזאת שנתלשה כנראה מאיזה אלבטרוס, היינו
מחביאים את פרורי הלחם חצי שעה מראש בכל הבית, וכשהגיע זמן הטקס- היינו מחשיכים
הכל, מטיילים עם אבא לאור הנר בכל רחבי הבית במשך חצי שעה, וכל פרור שמצאנו היינו
קוראים לו "מניייאק!" ומטאטאים אותו עם הנוצה אל היעה.
אבל היום?
מביאים יעה מהארון מתחת לכיור, זורקים איזה שני פרורי לחם על השולחן בסלון ועל
השולחן במטבח, אבא הולך לבד בבית המואר, יודע מראש איפה הפרורים, מטאטא אותם עם
היד ליעה וזורק מהחלון החוצה.
*********
בפסח הזה
התחברתי מחדש לטבע.
בכל יום שהייתי
בבית ניצלתי הזדמנות לצאת לאיזה טיול יחסית באזור המרכז, ותדעו לכם שיש הרבה איפה
לטייל באזור המרכז.
אם זה בנחל
דלבים שבתחילת אזור בנימין, אם זה באזור המעיינות שליד הדסה עין כרם, ואם זה לאורך
הירקון שמתחיל מראש העין ליד מבצר אנטיפטרוס, תל אפק ובריכת הנופרים ויורד דרך שבע
טחנות, גבעת נפוליאון ושכונת בבלי.
החלטתי להגשים
חלום וליצור "טיול לא קשורים"- טיול שבו אני מזמין אנשים שמביאים עוד
אנשים וכל אחד לא בהכרח קשור לשני וזה מוביל לקבוצה של אנשים לא קשורים שחייבים
להיות אנשים זורמים אם הם ככה קופצים על טיול כזה מהערב למחר בבוקר.
הטיול, בסופו של
דבר, כלל את דפנה-ברבור ומיכל-פופו הלא הן הבלונדיניות, מנש, שכולכם מכירים, אבל
מבחינת שאר החבר'ה הוא "חבר מהצבא שהשתחרר", ינאי, שלמד איתי בשכבה
ב"הרצוג" ומעולם לא יצאתי איתו אז או בכמעט 4 שנים שאחרי התיכון,
ואסתר-שאותה ראיתי פעם אחת בחיי, במחנה של בני עקיבא לפני בערך 8 שנים.
היה ממש לא
קשור וממש זורם. ממליץ לכל אחד לנסות
לעשות טיול כזה או לקפוץ ישר אם מציעים לו לצאת לטיול. אל תגידו "אבל אני
אהיה לא קשור" או "לא יודע אם זה יזרום"-כי רק אם באים ומחליטים
שזה זורם וכיף-זה אכן זורם וכיף!
***********
את החג השני של
פסח עשיתי בבסיס.
השתנתי על הגג
של המרפאה, קראתי ספר, השתנתי על מטוס F-16, שיחקתי סנוקר.
שגרתי לגמרי.
_________________________________________________________________________
קרני סיפר לי
שכשהוא היה קטן היה לו איזה ליל סדר יוצא דופן. הם הגיעו לשלב של גילוי האפיקומן,
וביקשו מקרני לפתוח את הדלת לאליהו הנביא.
קרני הקטן רק
לפתח את הדלת, וכשהוא פתח את הדלת הוא גילה איש מעשן.
קרני סגר את
הדלת בבהלה ונכנס מהר הביתה. הוא אמר שיש איש מפחיד בחוץ.
אמא ואבא קרני
הלכו לבדוק מה קורה ואכן גילו אדם מעשן ליד מפתן דלתם. הם שאלו אותו מי הוא והמעשן
ענה "אני אליהו".
מסתבר שהוא היה
איזה דוד של השכנים ממול, והיה קשה לו להתאפק עד סוף הסדר אז הוא יצא לעשן קצת
בחוץ. ובמקרה קראו לו אליהו.
_________________________________________________________________________
אבא ואני מגיעים
בו זמנית אל מפתן השירותים.
"אוי",
אמרתי לאבא, "אני חייב קקי"
"גם אני
צריך קקי", אבא חייך אליי.
האמת היא שהוא
הגיע שתי שניות לפני. הוא זה שפתח את הדלת. לפי כל החוקים, מגיע לו להיות ראשון
בשירותים, וזה עוד בלי קשר לזה שהוא אבא שלי ואני צריך לכבד אותו, ואין כבוד גדול
יותר מלתת לאבא להיכנס לפני אל בית הכבוד.
"טוב",
אמרתי ביאוש וכבר כיווצתי את שרירי הטוסיק לכיוון ההפוך, "תעשה את זה
זריז!"
"לא",
אבא הפתיע, "כנס אתה קודם"
"לא
לא", לא ויתרתי, "אתה היית פה ראשון"
"אז
מה", אבא לה הרפה ופתח לי את הדלת בג'נטלמניות של אדון אנגלי שפותח את דלת
המכונית של הליידי שלו, "כנס אתה ראשון"
"אבל אתה
יודע שאחרי סעודת שבת יש לי הרבה להוריד", הדפתי את הדלת בחזרה, "אתה
תכנס ראשון!"
היה נדמה שלא
נגיע להסכמה, עד שאבא הסביר את עצמו:
"כנס אתה
ראשון", הוא לחש לי, "אני בדיוק מכין לי כוס קפה...ככה אני אבסס לעצמי
את הקקי והוא יצא מבוסס יותר".
נכנסתי לשירותים
והורדתי הורדה כמו שאני מוריד רק אחרי ארוחת חג משובחת. מיד לאחר מכן נכנסתי למיטה
לישון (אני כמו שינה טובה אחרי חרבון טוב שאחרי ארוחת חג טובה). כשהעיניים שלי כבר
נעצמות אבא ניגש אל פתח הדלת, מלטף את הבטן ביד אחת וביד השנייה עושה תנועת ניצחון-
"יצא מבוסס ביותר!"
_________________________________________________________________________
הפלאפון שלי
מצלצל. אני עונה, למרות הכל.
"חזקוש!",
נשמע קולה הילדותי של נועה, "אני חייבת את העזרה שלך!"
היא לא חיכתה
למוצא פי והחלה לשפוך את כל צרותיה הרפואיות בדקה אחת. הבנתי שהיא צריכה ממני תור
לרופא. היא יכלה פשוט לבקש תור לרופא, בלי לבלבל לי יותר מדי במח על הצרות שלה. לא
אכפת לי מה יש לך. אם את רוצה תור לרופא- חזקוש יארגן לך תור לרופא. רק ש...
"תקשיבי נועה",
קטעתי אותה, "אני בכיף אעזור לך...רק שאני בדיוק עושה קקי"
גוש גדול במיוחד
נפל לאסלה.
"איככככס
חזקושששש איככככ!", הקול הילדותי של נועה התגבר.
"אולי כדאי
שתדברי שתתקשרי אל ליאור", אמרתי תוך כדי מאמץ הוצאת הגוש הבא בתור.
"אייייכככסס
חזקוושששש איככככ!!!!!"
_________________________________________________________________________
זה שיום
העצמאות, ל"ג בעומר, יום ירושלים ושבועות באים אחד אחרי השנים תוך כמה
שבועות, והם זכו לכינוי "חגי האביב", אין ספק שזה דבר טוב. התקופה הזאת
תמיד מכניסה קצת חיים, נותנת לנו מעבר יפה לקיץ , מכניסה רוח אהבת האדם ואהבת
המולדת אל האנשים, ויש בה הרבה כח וכיף ומוזיקה ויופי.
אבל אני מתלבט
לגבי עניין השבוע המדכא הזה שבו מציינים את ימי הזיכרון לשואה ולחללים ונפגעי
פעולות האיבה.
אם כלא חד מימי
הזיכרון הללו היה מצוין בזמן אחר ובלי קשר אל האחרים, כמו שיום הזיכרון ליצחק רבין
מצוין ככה באמצע החיים- לא היה סביב זה באזז גדול ו"רוח תקופה" דומה אך
שונה מזה שיש בתקופת "חגי האביב".
היינו מבואסים
יום אחד בשני ועוד יום אחד בשנה ועוד יום אחד בשנה- יום אחד על כל יום זיכרון.
במקום זה, יש
לנו שבוע שלם של אווירה מדכאת. אווירה כזאת שכל כתבה וכל חצי שעה בטלויזיה וברדיו
וכל תכנון של מה עושים אחר כך ומחר כך- צריך להיות מחושב ומצוין עם "תקופת
הזיכרון" הזאת.
אוי, עוד יומיים
כבר יום השואה. בואו נתחיל כבר מעכשיו להשמיע "אפר ואבק" ואחרי כמה ימים
בא יום הזיכרון, אז בואו כבר עכשיו נקרין "בופור".
מצווה גדולה
להיות בשמחה ולבטל את הבאסה! אז נכון שחשוב לזכור ולציין, וזה אפילו גם מצווה, אבל
לא צריך לשרות באווירה של באסה. בואו נהיה שמחים גם יום לפני וגם יום אחרי יום
הזיכרון, ואתם יודעים מה? מותר גם להיות שמחים ביום הזיכרון עצמו. וגם לשחק כדורגל
בחוץ. הבנאדם שחשבתם עליו כשהתנגן השיר "נחליאלי" בטקס בבסיס שלכם היה
רוצה שתלכו אחר כך לשחק כדורגל, ולא תשבו לראות סרט תיעודי על איזה אלוף-משנה שהיה
סגן-אלוף לפני שהמסוק שלו התרסק ברומניה.
_________________________________________________________________________
-אני: "אתה
חושב שאם אייל גולן היה מתחרה ב"אייל גולן קורא לך" הוא היה זוכה?"
אסתר: "לא, חיים רביבו היה זוכה."
-ינאי:
"אמרתי לך, זה חרא מקום להשתין בו...אמנם מקום טוב לחרבן בו, אבל להשתין זה
חרא."
~עוברים ליד סלע
שעליו מצוירים פסים ירוקים ולבנים לסימון הדרך~
אני: "מנש,
אתה יודע מה זה הסימון הזה שעל הסלע?"
מנש: "זה
דגל ניגריה, לא?"
-אבא ביציאה: "למה תמיד אומרים "בצער רב
וביגון קודר"? למה אי אפשר להגיד "בצער רב, בבאסה תחת וביגון אש"?"
****************
שיהיו אחלה של
חגי אביב, לה-קוקרצ'ות! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
