הריב הקשה ביותר שהיה לי עם קרני, במהלך עשרת שנות היכרותנו, היה ריב
של ילדים בני שלוש- מי ישב ליד הנהג.
אני לא בנאדם שרב עם אנשים, בטח שלא עם החברים הכי טובים שלי, אבל העניין
הזה ממש חצה גבולות. הרבה זבל יצא החוצה, ובאמת שאני לא זוכר למה. מה גרם לנו ממש
להילחם על עניין כל כך מטומטם.
ברור לי שזה בא בעיתוי הכי גרוע של הגיל שבו כולם עושים רישיון, ואם
לך אין רישיון אז אתה מרגיש אפס לשבת במושב האחורי. וגם ברור לי שהריב היה הרבה יותר
עקרוני ולא על אגו, אלא על "איזה מין חבר אתה שאתה חושב רק על עצמך ולא אכפת
לך שאני אהיה תקוע מאחורה". אבל עדיין, אם זה מה שהיה מפרק את החברות בינינו
זה היה מטומטם כמעט כמו לפרק חברות בגלל קלפי פוקימון.
בסופו של דבר, אחרי שבוע פלוס של נתק (אם זכרוני אינו בוגד בי, ממש
הדחקתי את הסיפור הזה), הגענו להסדר קבוע שאומר שכששנינו טרמפיסטים ברכב של חבר,
שנינו יושבים במושב האחורי. גם אם שנינו הנוסעים היחידים, ואז החבר השלישי מרגיש
כמו הנהג הפרטי שלנו, זה עדיף מלתת סיכוי לאש הזאת להתקלח שוב.
ולמרות שעברו בין 5 ל-6 שנים מאז, ולמרות שאנחנו כבר לא זוכרים איך זה
התחיל בדיוק, אנחנו עדיין מקפידים על הסדר המושב האחורי.
בתחילת השירות הצבאי שלי, כשהגעתי למרפאת תל נוף, נחשפתי לכך
שג'ובניקים הם ילדותיים לא פחות מתיכוניסטים. אחד הדברים שהוכיחו לי את העניין,
היה הריב של כל צוות המרפאה לגבי מי ישב ליד נהג האמבולנס בנסיעות בבסיס.
אם מדובר בהזנקת אמת של הצוות, ברור שראש הצוות הוא זה שישב ליד הנהג.
אם אבל סתם נוסעים לחדר האוכל, מי ישב ליד הנהג? מי שהכי בכיר, מי שהכי
פזמ"ניק, מי שצעק "שאטגאן!" או מי שהיה הכי מהיר?
עם האמבולנס זה כבר היה סיפור אחר. גם בגלל עניין הכבוד והפז"מ
וגם בגלל שאין שם מושב אחורי נחמד, ולכן זה או לשבת ליד הנהג בסבבה, או להידחק
מאחורה כמו ניצול.
גם כאן, הריב הראשון שהיה לי עם ניצן, היה על המושב הקדמי. באותו היום
שבו רבנו עליו, ידעתי שאם עניין כל כך מטופש הוא היחיד שמפריע לנו בתוך החברות
הזאת, אז כנראה שזו חברות לכל החיים. כנ"ל גבי ליאור.
עם ניצן לא הייתי צריך להגיע להסדר, כי את ניצן העיפו מהמרפאה חודשיים
אחרי שהגעתי. אבל עם ליאור היה לנו הסדר שבו אני מקדימה בהלוך והוא מקדימה בחזור.
כן כן, אלו הדאגות של חיילי צה"ל. זה ומבצע מלביש.
***************
הדבר השנוא עליי ביותר בלשבת במושב האחורי, במיוחד בטרמפים שהייתי
לוקח בחזרה מהבסיס:
הרגע הזה שאתה נדחף עם עוד שני אנשים שאתה לא מכיר למושב האחורי, ואתה
מתחיל לחפש את ה"שקע" של החגורה שנעלם לך בין המושבים, ואתה מגשש עם היד
בין העכוזים של חברייך למושב האחורי, ואחרי חצי דקה של גישושים, אתה מוצא את עצמך
עושה חוקן לבנאדם זר.
_________________________________________________________________________________________________________
שמעתי שפותחים סניף בני עקיבא בתוך בית החולים תל השומר. החניכים יהיו
כמובן בני נוער המאושפזים במחלוקות השונות של בית החולים. זה מחייב לכתוב כמה
בדיחות שחורות-סרוגות:
-כשהמאושפזים ישירו בפעם הראשונה את ההמון "יד אחים לכם
שלוחה", זה פתאום יקבל עוד משמעות.
-"מאיזו מחלקה אתה?" – "מחלקת עיניים" – "ובאיזה
שבט אתה?" – "הראה".
-(קרדיט לשלומי): "אחי, למה לא באת אתמול לפעולה?" – "הייתי
בריא."
-המנון חזק במחנות קיץ שלהם: "מי שלא שותה בפה שותה בוריד!"
-מורל חזק בסניף: "נההה נה-נה נה-נה, לא סובלים את ליס
ודנה!"
-"מ-פילים, מה פילים עושים פה?" (חניך שמאושפז עם יותר מדי
מורפיום).
-בתור צמח ששוכב בתל השומר, יש מצב שגם אריק שרון יצטרף לסניף, או
שהצמח שלו כבר ותיק מדי בשביל נבטים או ניצנים?
-אם חס וחלילה אחד החניכים ימות, ככה הרופא יקבע את המוות:
"שעות המוות: 14:00, ולפי שעון בני עקיבא: 14:57".
_________________________________________________________________________
מנש: "וואו, אכלתי יותר מדי, אני מפוצץ עד כדי באסה!"
ליאור: "טוב, לאן נלך עכשיו?"
אני: "אני אומר, בוא נשתין לליאור על האוטו ונראה לאן זורמים
משם"
מנש: "כן, נשתין לליאור על האוטו ואז נהיה חכמים יותר."
__________________________________________________________________________
והנה עוד שני דברים שפרסמתי השבוע בפייסבוק וגרמו לכמה אנשים לכעוס:
שבת שלום, צפרירי חולון! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
