מת כאן,
כמעט שכחתי את הססמה,
שכחתם ממני,
עוד שנייה נסגר לי הבלוג,
וטוב שאין לי מה לכתוב.
אני מרגישה שזה הפך להיות מקום של ילדות כיתה ז'-ט'.
ולא שיש לי משהו נגד זה,
אבל אני כבר לא מרגישה שייכת.
ההפסקה הענקית הזאת גרמה לי לשכוח בכלל
בשביל מה יש לי בלוג.
ניתקתי קשר עם כל החברים שהכרתי פה.
אבל נוצרו אצלי מלא קשרים חדשים עם אנשים שקרובים אליי,
לשם שינוי.
השתניתי.
אבל לא ברמה כזאת של להפסיק לכתוב כאן,
או לאהוב את זה.
אני נורא אוהבת את ישרא ואני חושבת שאני אמשיך לכתוב כאן לעוד הרבה זמן.
רק שאני מרגישה שכבר אין טעם.
והאמת שגם נמאס לי לכתוב בכל פוסט התנצלות לעצמי על שלא עדכנתי.
אבל הקטע הוא,
שאין לי משהו אחר לכתוב עליו.
כאילו יש,
המון.
ומעניין.
אבל זה גם כבר לא מקום לזה...
לא פרטי מספיק.
בכללי,
כל המבחנים שלי 70+
אני ממש בלחץ בלימודים,
אני מאוד נהנת בהדרכה, חוצמזה שיש חניכים שלא באים לפעולות וזה נורא מבאס להשקיע לחינם.
ענבל כן טסה לארה"ב לפני משהו כמו 3 חודשים
(טוב שאני נזכרת)
וחזרה לפני חודשיים,.
חח
טוב שלאאאא.
אני גם לא יודעת באיזו "שפה" לכתוב,
כי אי-אפשר כבר לדבר ב"שפה" שלי... כי אפחד לא יבין,
זאת אומרת, מי שכבר יקרא כאן עכשיו זה בטח לא מישהו שאני ממש מכירה...
ואם אני מכירה אז לא דיברנו ככ הרבה זמן שכבר לא יבינו אותי.
(טוב שאני לא מדברת כמו איזה יצור פרהיסטורי שאפחד לא יודע שאיזו שפה הוא מדבר).
בכל אופן,
אתם יודעים איך להשיג אותי,
מי שצריך/רוצה.
ואם יש לכם שאלות מסויימות.
עד השנה-שנתיים(-אלף) הבאות,
ליאור (שלמרות מה שאמרתי מקודם) ממש לא השתנתה.
איזה מגניב שיש עכשיו סמיילים לקטע גם לאלה שאין להם פרו.
(חח, כן, כן, "איזו ישנה אני".)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
