והכל מאחוריי. כמעט ולא זוכרת איך זה היה מרגיש בלילות, בין הסיורים, עם הראש בתוך הכרית, מקווה לשכוח שהכל קיים פשוט. ועכשיו אף אחד לא כובל אותי. אני לא תחת הפקודה של אף אחד. אף אחד לא מסתכל עליי בבוקר ומצפה שאירק עליו פקודות. מי אני בכלל עכשיו? מי זוכר שאי פעם אמרתי לאנשים מה לעשות והאמינו שאוביל אנשים גם במצבים שמסוכן להיות מובל בהם. ועכשיו.. שמיימי משהו. יצאתי משם. מה אני עוד רוצה? זה כמו מרדף תמידי. אף פעם לא אהיה מרוצה. הזיכרון הזמני הזה שלא נותן לי לחיות את הרגע ההוא וגורם לי לפקפק ביופי שיש לי עכשיו. האמת היא, שכשהם נאחזו בי, היה טעם לזה שלא אעשה חצי אלא תמיד הכל. שלא ארדם כשצריכים שאהיה עירנית, שלא אזלזל בבקשה הפשוטה ביותר של חוט שפצור. היה צריך לקום גם באמצע הלילה לישיבה, כי אם לא תדאגי להם אף אחד לא ידאג להם. אם לא תלחצי במקומות הנכונים זה בטוח לא יילחץ מעצמו. הכל מלחמות כל הזמן, לחץ שהם לא יישכחו ממי שצריך לזכור. לשמש דוגמא כל הזמן. ועכשיו למי? מה אני רוצה לעשות עם עצמי? להשפיע על מה?
והמלחמה התמידית הזאת אחרי הכסף, כמו כלב שרודף אחרי הזנב שלו. ולשם מה? במילא כל ההוצאות האלו זמניות. אז במה אמלא את אוצרי? איך אספק את הרצון שלי לעשייה..ואני שוב פעם לא שלמה עם כלום. התוכן של חיי מועט כל כך. עבודה זמנית לא מצליחה להוציא את העבודה הקשה שאני מסוגלת לעשות. ולחשוב שעבדתי בלי תנאים, תחת לחץ וזכוכית מגדלת ושהיה לי למה. ואני חשבתי שלא היה כל הזמן הזה.
זה פשוט היה מול העניים שלי.
שלא הייתי אני בתמונה, ידעתי שעבודה בלילה זה פשוט כמו לעבוד בלי אור, לשבץ את עצמי בשבצק כפולות.. והיום אני מפחדת לעבוד באולם אירועים. אז הייתי לוחמת, מישהו זוכר לי את זה בכלל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
