החכמה היא לא לחשוב על זה

צדק קוסמי?

כמעט כל בחורה שיצאתי איתה בעבר לא זכתה ממני לאהבה אמיתית. תמיד ראיתי בה משהו זמני, חולף, משעשע ולגמרי לא רציני לטווח הארוך. הייתי קליל מאוד, וכשהפסיק להיות לי נח, ולמרות שלעיתים קרובות הן התאהבו בי והיחסים היו מאוד לא סימטריים - בסופו של דבר סיימתי אותם. חד צדדית. בעיקר כי לא הרגשתי מידה זהה של רצינות בקשר. לפני 3 שנים הג'ינג'ית המטורפת עדיין מהדהדת בי "איך אתה יכול לעזוב מישהי שאוהבת אותך?"

והנה צחוק הגורל, ניחוחה המתקתק של הנקמה הקוסמית מתוק מכל ארגז של סוכר. הבריאה מנסה לאזן את עצמה ע"י כך שהיא מעמידה אותי מהצד השני של הדילמה. בגיל 23.5 וחצי מצאתי בחורה אחת שלמרות כל מגרעותייה הצלחתי לאהוב, אחת שאהבתי בכל מאודי ובכל לבבי, סלחתי על הכל. עד שגיליתי שמגרעתה הכי מרכזית זה ....שהיא ... פשוט לא יודעת לאהוב.

המום לגמרי, לא הבנתי.

מה עושים עכשיו ?

רק 4 ימים עברו מאז שכתבתי :

 "איש צודק מתרגז על מגבלות האישה איש חכם רואה את שאינה מודעת למעשייה ומכתיר עצמו - אישה." כנראה שאינני חכם די הצורך, או שמה האמונה המיסטית שלי בהדדיות, אהבה וחום אנושי עדיין מנצחת את היכולת שלי לסלוח על חטאים כנגד אלמנטים אלו ממש..?

הפרדוקס של הדמוקרטיה

כל דמוקרטיה פלורליסטית יפיפיה, שטוענת לסובלנות מלאה לאחר, כיבוד זכותו לדעות שליליות על הממשל,ועל אנשים זולתו, משטר שמקדש את חופש הביטוי של אזרחיו.

גם דמוקרטיה נאורה מעין זו הרי אוסרת על חתירה כנגד אושיות הדמוקרטיה עצמה, היא מוציאה מחוץ לחוק הסתה גזענית(דעה לגטימית), אלימות בהסכמה(זכותם) ואף הצעות חוק שיכולות למוטט את הדמוקרטיה עצמה.(אבל העם בחר!). הרי המשטרים האפלים באירופה של תחילת המאה עלו בצורה דמוקרטית לשלטון. הפרלמנט בחר לפזר את עצמו ולתת את סמכויות המדינה בידי דיקטטור.

מאז לימדנו ההיסטוריה שגם דמוקרטיה ליברלית צריכה להגן על עצמה ולא לסבול שינויים מקובלים  או פופלאריים שיכולים למוטט את עצם קיום החוק כמייצג של דעת העם.

כלומר, זה חשוב לתת לכולם זכות ביטוי מלבד אלו שקוראים להגבלת חופש הביטוי. דבר דומה מתרחש בוויקיפדיה העברית, שבה בכל עמוד מעלים על נס את חופש הביטוי, ובמקביל מוחקים כל דיון שמנסה להלעות ביקורת על צנזורות ושכתובים לא מנומקים, כולל ביקורת על מניעת חופש הביטוי...

כנראה שזהו הגבול של להיות חכם ולא צודק. האם למחול ולהיות סובלני לאנשים שלא מאמינים בסובלנות ומחילה ?

שדרך הביטוי היחידה שהם מכירים היא זו של מלחמה תמידית ?

מה יותר עצוב מלגלות שאתה מאמין במשהו בכל לבבך ובכל מאודך, והמשהו הזה בכלל לא קיים ?

מי היה מאמין שאני ,הראציונאלי כל כך, אפול בפח של האמונה העיוורת. של האהבה העיוורת.

על מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שבשמיים ובארץ  - כבר התגברתי.

אבל בלעדיו נשארנו בפלנטה הקטנה הזו רק אנו בני האדם, מנסים למצוא דרכנו, מנסים למצוא נחמדה בבדידות הקיומית שאופפת את התודעה האנושית. מה נותר לתודעה הכלואה בגופה -להומו סאפיאנס המודע למותו שלו, מלבד בני מינו ?

 "איפה האהבה בין בן אדם לאחיו, מתי נהייה אחד?" (מוש בן ארי, האיש והשיער)

מערכת היחסים עם הבלונדינית ועם תפיסת העולם שלה הקטינה לי כל כך את האמונה שלי בבני אדם. בטוב האנושי.

איך בחורה שבורכה בכל כך הרבה עושר חומרי, בבריאות ובחוסר בעיות או התנקלויות, מסוגלת לפתח כל כך הרבה שנאה?

לפתח תעוב לדברים שאינה מכירה, לאנשים שאינה מכירה?

היכולת להעצים חיכוכים לויכוחים, ללהט ויכוחים למריבות, ולפוצץ כל מריבה לפרידה עד מחנק מדמעות.

האם היא בוחרת להחצין עצמה כך, או שמה זה פשוט כל מה שהיא מכירה?

היא מעולם לא הצטערה על צורות ההתנהגות שלה, רק על התוצאה הסופית של הפרידות המרובות. לא הבינה אז כפי שאינה מבינה כיום.

איך היא מסוגלת לבכות פעמיים בשבוע, כמעט כל שבוע. בכל פעם על נושא אחר, ובכל פעם להאשים ולשנוא מישהו חלופי?

לא לחבק חזרה כשמחבקים אותה ולהתעצבן על אחרים על דברים שהיא עושה כשהיא לבד בבית עם עצמה?

אל תביט בקנקן, אלא במה שבתוכו.

הייתי צריך לעצור את ההרוויה הנהנתנית שלי מהקנקן ההוא עוד אז בהתחלה שטעמתי לראשונה את טעמו המר.

אולי הייתי צמא מכדי לשים לב. אולי רציתי להתאהב.

הייתי מזיין איזה כוסית בשישי, ונכסף לדמיון יפיפיה זרה כלשהי שאוהב בשבת.

חיפשתי אהבה.

מפחיד לגלות שהייתי כמו אחרון החוזרים בתשובה, המחפש מספיק חזק ומוצא את אלוהים איפה שהוא בהחלט לא נמצא, מתעלם מכל מה שהוא נתקל בדרך, לומד לא לשאול שאלות, משלה עצמו להאמין בכח הרצון שהמציאות היא מה שהוא רוצה שהיא תהייה.

הבן אדם הכי עצוב, כעוס ושונא שהכרתי ב3 שנים האחרונות זו היא.

בחרה לעצמה כותרת: "מחשבות אובדניות באריזה ורודה". ועדיין לא שמתי לב. לעזעזל.

מפגש מקרי, שיחה מנומסת. מאופקת. היא עומדת מולי רועדת, מחפשת תגובה כלשהי בפני. שתקתי, נתתי לה לדבר. לא לקח לה יותר מ30 שניות של מונולוג ללא הפרעה, כדי לעצבן את עצמה לידי פיצוץ, להגיע לFuck You, טריקת דלת, הפניית גב ובריחה מהמקום. בלי שאצטרך לומר דבר, היא שוב יצרה לעצמה תחושה של נצחון גדול.

גם בשיא היחסים, כך היא מגיבה לכל מעשה של חמלה, נסיון פשרה, או מגע אוהב ומלטף - כסוג של הצהרת חולשה. כל הזמן במלחמה כלשהי, מזנקת כעוסה ובועטת על כל חולשה שהיא מזהה בהתנצחות גדולה. מנסה לרמוס עוד יותר חזק.  לסחוט את הדמעות עד הסוף, לייצר עוד רגשות אשם, עוד כעסים.

הנצחון הוא האמצעי, לא המטרה.

מעירה אותי משנת תמימים לתוך צעקות לוהטות, מוציאה דיבתם של זרים כדי לנצח אותם בהישג דמיוני כלשהו, מתקשרת בחזרה לאמא שלה רק בכדי לנתק לה הפעם בפנים.

מחפשת שישברו אותה, לא שיאהבו אותה. לא יודעת מתי להפסיק.

לא יוצאת למסיבות אלא מתחושת אשם, לא מספרת בדיחות, לא צוחקת מאלו של אחרים. חוזרת מחויכת ממסיבה, ושבוע לאחר מכן מצהירה שהיא בכלל לא מחבבת את הנוכחים.

יום שדה שלם "מתנחמדת" לידיד באוטובוס ובאפשרות הראשונה להבעת דעה מסרבת לבקשתו לעזרה,  ואחר כך עוד משקרת על יכולתה לעזור.

לא מבינה מחוות של חיבה, לא עושה שכאלו בעצמה. קרה, ולא אמפתית.

כלואה מאחורי חומת הכעס והשנאה שלה מלראות את הדשא היפה שבחוץ. לא רוחנית. פולנייה.

לא מבינה איך לאהוב.                                    (והיא לא היחידה)