החכמה היא לא לחשוב על זה

על נסיכות בארמון
לא שומר תמיד דרקון
הוא לא תמיד קיים

הוא לא תמיד קנאי
והנסיכות לא בהכרח רוצות
להרגו, להנצל, להפליג משם
ודי

שנה שעברה פגשתי אותה
יפה ועצובה

סגורה קרה ישבה לה והירהרה

בעיקר על סקס ועל אהבה.

בתוך אי קטן ומנותק,
בינות לחרבות גשרים שרופים
עמדה דומעת עם גפרור

והביטה בשֱנק
על מצבה מעורר הרחמים

היקום התנכל לי שוב!
הרי לא עשיתי שום דבר
כולם עזבו אותי לנפשי
כאילו שהתכוונתי שאמרתי להם
עופו כבר

שוב ההיסטוריה שלה חוזרת
והיא עם גרזן מדמם ביד
לא מבינה, לא קולטת
איך יכלה לחיות היטב,

לו פשוט פיטרה את הצייד

בינות לאיברים כרותים
בשלולית של דם עומדת
מאשימה את הגרזן

שאת הענף עליו ישבה כרת
ובלי עיניים מסתכלת

על כתפה, שאליו מחוברת

ידו של הצייד

האשימה את הגלקסיות, הכוכבים ומשפחתה
האשימה אפילו את אביה
שאותו מעולם לא ראתה
האשימה את העמוד על שנתקע במכוניתה
האשימה את כל הקוסמוס הפאסיבי
ולא הבינה את שעשתה,

את אשמתה.

הביטה בגופות החרוכות

על פתחי הגשרים הבוערים
הביטה בפני האבירים

התמימים הנועזים והמבוהלים
בשינייה האדירות שלפה כידון ישן מקצה זנבה
בלי לראות שעל הכידון היה כתוב

"לנסיכה, מהאביר -באהבה."

עם השנים

היא ,האי והדרקון מתוך בדידות
נהיו אחד
הוא שומר על קיומו שלו
והיא שומרת שלא תהייה לבד