החכמה היא לא לחשוב על זה

נראה שהרבה אנשים נורא מעריצים אותי.

או נורא שונאים אותי.

או נורא אוהבים אותי.

או נורא מסוקרנים ממני.

יש להם איזשהו רגש נורא חזק לנוכחות שלי.  אין הרבה אפור, אני מזעזע אנשים מהריבוע שלהם כהרגל אגבי.

הבחורה שכתבה עלי בנענע די זעזעזה אותי ברושם הנורא חיובי, ונורא שלילי שהצליחה לקבל. העריצה ופחדה ממני.

היא לא מבינה איזה בדידות ואחראיות מגיעות עם זה.

אולי הבוטות שלי בביטוי האמת, הזכּות הנדירה בה אני רואה אותה מעוררות כבוד. לעיתים אותה בוטות יכולה גם לפגוע בֱּנים שהוסתר כל כך טוב, שאף אחד לא ראה במשך שנים, גם לא בעליו.

אולי אני מביא אנשים לנקודת שבר זהות מהר מדי.

אולי כי אני מנסה לבחון את גבולותיהם.

אולי כי אני משועמם מהתנהלות שיחה סטנדרטית על מזג אוויר, מבחנים, חדשות. סתם לדבר כדי להרגיש שיש תקשורת. לשמוע את עצמך מלהג ומפטפט בחזרה. לשרת איזשהו אי בטחון שאני לא ממש מכיר.

הפה נפתח ונסגר, אבל אני בכלל לא שם. כבר שנים.

ןאף אחד לא שם לב.

אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אני רק רוצה להכיר אותו. לדבר על הבלים לא מייצר הכרות, למרות שהרוב מאמינים שאם עושים את זה מספיק זמן אז כן.  

אולי כי אין לרוב האנשים שום דבר נוסף להציע.

אולי אני באמת מאוכזב מהעולם. מבני אדם.  (הבלונדה אמרה לי לא פעם, בלי להבין שהיא אחת הסיבות המרכזיות)

אני משועמם מסתמיות.

אולי אני צריך ללמוד לקבל את כורח הקיום שלי, בין אנשים כמותם.

אנשים לא מחפשים אמת, ולא מחפשים צדק, הם מחפשים להרגיש טוב עם עצמם.

גם כשזה כולל לינץ' נוראי למי שנראה להם כמשת"פ.

כי מישהו צריך למות, וכי יש יצר נקמה באוויר.

זה מספק את היצר, ולעזעזל עם האמת. כולם מרגישים טוב יותר. (חוץ מהגופה החרוכה והמבותרת).

שנאה היא רגש מלכד. 

שייכות לקבוצה נותנת בטחון.

בטחון זה כיף.

אני יודע!

בוא נחפור מנהרה למחסום קרני, נעשה פיצוץ ונייצר אבטלה ל30 אלף תושבים עד החורף!  

הגיוני? לא.

 מלכד ומלא שנאה? כן

מה...אבל גם פצענו 2 חיילים, ותראו איזה כיף זה ..מפאלח בור מסכן פתאום יש לי מדים, נשק, אני חשוב, מראיינים אותי, יש לי סיבה לחיות.

השנאה.

הדחקה. הכחשה. אנשים מחשלים לעצמם אופי שלם רק בשביל לברוח מהאמת. מגדירים את עצמם דרך מה שהם לא רוצים להאמין שהם כן.

בנסיון שלי לעזור לבלונדה היא הסכימה שהיא תופסת את המציאות בצורה שלילית ושגוייה.

מניחה רוע, קנאה, עלבון וכעס איפה שאין נתונים אחרים כברירת מחדל. היסטריה וחרדה חברתית שכנראה נובעות מטראומת ילדות וחוסר אהבה הורית.

3 חודשים אחרי הפרידה הבנתי בשיחה איתה שלו היינו ממשיכים היא היה נצרכת לעבור משבר זהות שהיא לא רוצה לחוות, אותו שבר ממנו יווצר פרח חדש, שנקרא ...רוב הבחורות..  זהו משבר שמעולם לא הצליחה להשלים.

לעומת זאת, היא כן הספיקה להדחיק, להכחיש למסך ולבנות סיפורים חלופיים.

כולנו מספרים סיפורים, זה כורח אנושי, אבל הם כמעט אף פעם לא הסיבה הראשונית, הם תרוץ רטרואקטיבי של האישיות.

אלוהים הוא התקווה והמנחם הואניברסאלי. אבל הוא שקר.

אנשים לוקחים את הפנטזיות השקריות שלהם מאוד רחוק.

אתה לא יכול לפטר אותי..!

אני מתפטר!

צועקים לבוס שהם מתפטרים, ברגע שמקבלים מכתב פיטורין ולחבר שהן עוזבות אותו ברגע שהוא סיפר להן שהוא עוזב אותן.

בחורה יכולה לבגוד בחבר הטייס המוצלח הרגיש המתחשב האוהב שלה עם גבר נשוי וגם עם אשתו בו זמנית ועדיין להחזיק באמונה שהיא בסך הכל בן אדם די טוב, מתחשב ומוסרי. 

למה? כי הוא כזה חרא מניאק. 

למה?? כי לא החזיר לה את המכנס (שהוא קנה לה) שהיא שכחה אצלו, למרות שכבר עבר חודש מאז שהיא לא ביקשה אותו.  או משו.

אחח....גברים חארות.

אם אומרים שקר מספיק זמן הוא נהייה נכון.

אנשים כל כך נורא אוטומתיים, וככל שאני מבין את אלגוריתמי הפעולה יותר, כך קל לי יותר להתנות בהם תגובות.

זה הבסיס לאיזשהו גועל-פילוסופי ולריחוק שאני מרגיש כלפי הרבה אנשים. אם אני יכול לשתול בהם רצון ב3 דקות שיחה אז אין להם בחירה.

הם לא חושבים על כלום, אין להם דעה על כלום. הם עושים מה אומרים להם.  אלו רוב האנשים, גם האינטליגנטים, גם בטכניון.

מצטטים דעות פולטיות מהטור של אמש, מספרים לי בהארה תובנות שסיפרתי להם לפני שבוע.

אני מכיר כל כך הרבה טכניקות לתכנות נוירולנגוויסטי שאני מוצא את עצמי כל הזמן תוהה אם אני רוצה להכיר את הבן אדם, או לעצב לו את רצף התודעה לכיוון שיחה שישעשע או יתן לי משהו.

כי ברגע שמכירים את הבן אדם - הוא בד"כ מאוד דומה לממוצע הכלל אנושי של כל מי שהכרת קודם.

הוא לא יודע, לא רוצה לדעת ולא חשב אף מחשבה יצירתית בחייו.

אם אני מעצב - אני מוצא שאני מדבר עם עצמי. למרות שהוא חושב שהיה נורא מעניין.

פילוסופיה היא ה"תחביב" הנדיר ביותר בפלנטה.

אני יכול להיות נורא מקסים, כריזמתי, חמוד, משעשע וכובש.

אבל אין לי כח.

ככל שאנשים מגיבים לזה טוב יותר, כך אני נגעל מעצמי יותר.

ואז אין לי כח.

כשהיא שוב שואלת בחשש על סף הדלת: "עכשיו בכנות מה אתה חושב על השמלה שלי?"

היא פשוט רוצה שאת המחמאה הסטנדרטית הצפוייה תעצים ע"י סופרלטיב:

 "בכנות, אני באמת חושב ש...היא מקסימה עלייך".

ואז היא מרגישה יותר טוב עם עצמה, וזו בעצם המטרה...היא אף לא פעם התכוונה למילה הזו. אף פעם, בכל החיים שלה.

אין לי בעייה לפרגן, גם כשזה לא מאוד נכון.

אני אוהב לעשות לאנשים טוב. במיוחד לנשים. אשה מחייכת עושה לי טוב בלב.     (נשים דכאוניות זה נוראי)

אני פשוט לא מסוגל להקשר אנשים ללא ערך מוסף.

סקס ומחמאות הן מכנה משותף כלל אנושי להרגשה טובה, אז במה היא שונה מכל אחת אחרת, אם זה מקור ההנאה וההגדרה המרכזי שלה?

אולי אני צריך להיות פחות צודק ויותר חכם.

מי יותר מאושר?

הפילוסוף הצודק בדד במערה שלו בפאתי מכה (שבשקט בלילה מאונן), או הפוליטיקאי החכם שמכיר את האמת האישית של כולם, ומנשק תינוקות באוויר כרפלקס מותנה להבזקי ממצלמות (שבשקט בלילה מיבב)?

אני יכול להיות שניהם.

אני מסרב להיות באמצע. זה נראה לי כמו שקר.   (אולי קשה לי להתנתק מלהיות צודק..)

אני חייב לסמם את עצמי באפתיות בכדי להיות באמצע.

לזרום בקונבנציות של החיים, לעשות כמצופה, להתנהג כמצופה, לנהל שיחות מעגליות בנות שעות על שום דבר. אנשים נהנים מזה, לשחזר את העבר שלהם בהווה שוב ושוב. לפתור תשבצים פתורים, ולקרוא ספרים שקראו, הם קוראים לזה ה"חיים".

אם אלו החיים, אז החיים משעממים אותי.

Maybe I am too smart for my own damn Good

הטכניון, והבדידות עושים לי המון רע. צריך לעוף מכאן, ומהר. לתיאלנד או משהו.

אני בדירה רק שבועיים וכבר הכל חוזר אלי.

אולי אני צריך להשקיע את המרץ השכלי שלי בלימודים ולא בפילוסופיה.

כן, זה מה שאלך לעשות.

אני מתנזר מהבלוג הזה חודש.

[אפרסם רק דברים שכבר חתמתי ממזמן. הזדמנות טובה לניקיון]

:-)  !!