החכמה היא לא לחשוב על זה

סתם עוד 48 שעות.

חיי מרווה הפיגמנטים, האיש והמותג.

סטיילינג

ארבע, לא עוד מעט חמש שנים שאני לא צופה בטלווזיה. לא בשום סדרה, בקושי בחדשות של הסופשבוע. בבית אין לי טמבלוויזיה כבר 4 דירות ברצף. כלומר, לפעמים יש קצת בסלון, אבל אני לא יושב שם, לפעמים יש אנטנה אבל היא לא מכוונת. לא קורא עיתונים, לא מתעניין במיינסטרים. לא משתין על טרנדים. הכל שבלוני, הכל לעוס, הכל אותו הדבר.

80 אחוז מהתוכן של עיתוני-היום מטרתו היא לשמור את הציבור במצב של פחד. לא סתם קוראים להם "אדומונים". שיקנו, שיבקשו עזרה.

פעם הייתי קבור לי בעולם הטכניון חסר הבנות, בעולם קונספטים פנימי מוזר. מנסה לכתוב פוסט בלי שום עריכה, ישירות לתוך קופסאת הטקסט. למה מה כ'פת לי.

והנה, אני חוזר מפגישת סגנון עם זוג סטייליסטיות, הנה אני מתחבר לכל אנשי המדיה, הנה אני גר בשנקין כבר שנה, בלוג השנה של 2006, בלוג החודש של ינואר 2008.

הנה, אוטוטו, אני שם. כוכב מיינסטרים עולה.

(פיהוק)

סאותפארק

קונה לי חצי מנת פאלפל, רעב ואין כסף. מנת פלפל מזדיינת, אפילו לא משביע, עולה 15 שקל, עם פחית שתייה, 20 שקל.

כלומר, בארץ אם אתה עובד שעה (ומשתכר לפחות מינימום) אתה מקבל בקושי ארוחת צהריים מהאוכל הכי זול ולא משביע האפשרי. בארה"ב על 20 דקות עבודה של מהגר לא משכיל בלי שפה אתה מקבל המבורגר ענק, שתייה, סלט, פאי והסתיידות עורקים. קשה, קשה לחם עבודה.

למרות האיורים המפגרים של כיתת מלאכה בכיתה ו', סאות'פארק פשוט סדרה קורעת מצחוק...מבריקה, פתלתלה, מפתיעה, יצירתית ומופרעת מאוד.

בטח כמות הסמים שהיוצרים עושים שם לא הייתה מביישת אף סטארטאפיסט עם אגו טריפ פוסט-גיוס.

כמסתבר אורך שרשרת היצירה, מרגע תחילת הבריינסטורמינג ועד להסרטה אורף פחות מ5 ימים...תיתוח ברמה.

יזמות

אני כבר לא מרשים ת'צמי.

כותב תוכנית עסקית על מיזם א' בבוקר, וכבר קופץ לפגישה עסקית על מיזם ב' בצהריים.

כל היום עסוק במחר, אבל תקוע בהווה. מבזבז זמן על מקסמי שווא. עד שאחד מהם יתפוס.

אגב יזמות טכנולוגית, מזמן לא כתבתי על קצת רכילות בבלוגספירה.

זוכרים את אריקון?  בלוג מפעם. מורבידי, מתנשא שבנה לעצמו קהל דרך רימוי של מד הכניסות בישראבלוג. אחד הבלוגים היחידים שמתקרבים לרמת ההתנשאות, הניהליזם, הציניות והאיכות שיש לכם פה ב"חכמה היא לא לחשוב על זה"....

אחה-ם.

בחולופן, הוא הצהיר כחלק מהמניפסט מטרה לחיים שלו שהוא מתכוון לעשות 5 מליון דולר ב5 שנים. והנה 4 שנים אח"כ, הוא הצליח. בטח מילא את הסכום הזה לפחות 3 פעמים. (מה גם שלבן אדם יש את הרזומה הכי מרשים שקראתי בחיים)

כמות הרעיונות, הסטרטאפים, המיזמים, העסקים והעבודות שאני קשור אליהם מטממטת לי את החושים. כל כך הרבה פוטנציאל, עשיר על הנייר כבר כמה פעמים.

שורף את הנייר כדי להתחמם בחורף. אין משכורת. חאלס. כמה אפשר לרכב על הגל הזה, כל ההצעות האל ושזורמות לא מזיזות לי את קצה קצהו של החוי בלאט. ססעמק. נמאס לי לשחק בקקי. בכאילו. בנדמה לי. אני לא עשיר מספיק בשביל להמשיך במשחק הזה.

אני צריך לחם, ואני צריך אותו אתמול. לא "החברה תבשיל תוך כמה חודשים", ולא משרות רעב מעפנות עם פוטנציאל.

לכל כך מעט אנשים יש חוש לעסקים, ואכן הם תקועים במרוץ העכברים.

אבל יש יתרון במיינסטרים, שימוש בתשתיות קיימות. משלמים שם ממש טוב.

אני מתחיל לשקול ברצינות התכנסות וויתור, פשרה על משרה מלאה באיזו חברה משעממת. לעשות מה אומרים לי, בתקווה במשרה חלקית, ולקבל את העשירון העליון שלי בחזרה.

עצלנות צריכה תשתית כדי להתאושש, ותשתית מייעלת את המוטיבציה לברוח ממנה.

מי או מה יתפוס אותי עד אז אלוהים גדול, אבל הראיונות כבר התחילו.

חבר שאוהב להחליף איתי ציטוטים אמר שמתי שאתה מרגיש נח להראות חלש, אז אתה בשיא כוחך. אז הנה.

חרא. חיות של מליוני דולר שטות מעלי, לפחות פעם בשבוע מאינסוף מקורות שונים, מנסה לקפוץ, להתלות על אחד מהם. כל פעם נופל עם קמצוץ פרווה ביד. עם כמעטים. עם טעם של עוד. 120 מיילים מחכים שאקרא אותם, הכל אותו חרטה.

שבוע ראשון וראיון אחד. שבוע שני וכנראה איזה 4.

נמאס.

מחפש עבודה.

מוכר את נשמתי.