כל כך רציתי לעוף.
כל חיי חלמתי על טיסה, זה התחיל עוד כשהייתי ילד נמוך, כזכורונת מתוקים ומעורפלים בבקרים שהשמש העירה אותי מוקדם מהרגיל, והמשיך לחלימה בהקיץ בוהה בכיתה משועמם במהלך היום.
לעיתים, בדרך הביתה מבי"ס המשכתי לחפש הזדמנויות לקפיצה לשמיים , וכל מיני אדני חלנוונת נוחים לריחוף קל מטה קרצו אלי מהרחוב.
כל גרם מדרגות וכל מרפסת של קומה שנייה נראו לי במישור מוגבה מצויין לבדוק את סמיכות האוויר ,שאוכל לנפנף בידיים, משהו שיבלום לי את הנפילה.
עד שסיימתי כיתה ד' כבר ביקרתי בכל גג בעיר ,וטיפסתי על כל צוק בטיולי השדה של בי"ס.
הייתי משקיף מטה על חברי לכיתה בהשתאות דקות ארוכות , עד שאיזה מורה נמלית מודאגת הייתה מפצירה בי מפוחדת להצטרף ליתר שוכני הקרקע.
אבל הם לא ראו את שראיתי ,הם לא הבינו את קטנותם ,הם אף פעם לא ראו עצמם מלמעלה.
בחטיבת הביניים , קצת יותר גבוה יצאתי יותר לטיולים.
לכל מקום שהגעתי ,הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לאזור עם נוף של תצפית גבוהה – הרגשתי שיכולתי לכבוש את כולו , לטוס מעליו , יותר גבוה ,יותר מהר ,יותר חזק!
להרגיש את הרוח שואגת לי באזניים, לדאות בינות לציפורים ,ולהתחמק מעמודי חשמל...ולנחות על איזה מצוק או גג גבוה.
עם השנים, חלומות התעופה שלי השתכללו והפכו להיות נועזים יותר ,גבוהים יותר ותכופים הרבה יותר.
בהתחלה התקשתי להביס את כח המשיכה, בהרצה אל מול הרוח בידיים פרושות בזווית הנכונה, או מנסה לנסוק מעלה בסדרת ניתורים הולכים וגדלים.
מאוחר יותר, כשלמדתי את הטריק הסודי ,והשכלתי לשלוט בחלומות בהכרה מלאה ,שילבתי תעופה בכל הנסיבות האפשריות.
רק היתי צריך להתרכז מספיק והייתי מתנתק לאט מהקרקע.
הטכניקה החדשה לקחה אותי הרחק מכל צרה ומכל סיוט, והכניסה עניין וחיים בכל מהלך שגרתי ומשעמם, וברגע שהבנתי שאני חולם הייתי מייד מתחיל את האקשן הגדול.
פעם ,כשעוד הייתי קטן התלהבתי נורא מחוסר הכבידה, מהנסיקה האיטית לגובה. להרגיש את משקל גופי על הדשא קטן אט אט עד ההתנתקות, את הרוח מתחילה לרצד מסביב לפני ולגופי בעוד אני צובר גובה, מביט מטה מצמרות העצים על המוני האנשים העסוקים בדבריהם, לא מודעים, לא רואים, לא מביטים מעלה מחוץ לכלוב הדו מימדי שלו הם קוראים עולם.
פעם עוד הייתי מתלהב מניתורים מרשימים לקומה שלישית, אבל לאחר זמן מה זה כבר לא הספיק.
לעיתים, כמו מכשף עייף הייתי מאבד ריכוז, ולא מצליח לנסוק כלל, או עף לאט ונמוך בזהירות, יודע שאין לי מספיק כח לחגוג כמו שצריך באותו הזמן.
עם הזמן למדתי למקד את הכח בכיוונים ובעוצמות הנכונות, הייתי נוסק באיטיות לראש הר, ומנתר מטה בריחופים איטיים מגגות הבניינים.
כל עוד הייתי ממוקד הייתי יכול לעשות הכל, העולם היה שלי ולי היה הרבה מאוד כיף..:)
כמו כל מיומנות נרכשת, היכולת לרחף קלות בשליטה מלאה מחות להישג ידם של כולם, ולנתר בין גגות בניינים נהפך לעניין שבשגרה, פעולת הניתוק הראשוני מהקרקע עדיין דרשה מאמץ כלשהו, אך המהירויות והגבהים כבר נהיו דרך חיים.
בכל פעם הייתי גומע מרחקים ניכרים, מגלה נופים מדהימים חדשים, ולעיתים אף לוקח איתי לגבהים נמוכים ילדים אחרים, ואם היה לי מזל ,הייתי מצרף גם איזה בת..
כששלטתי כבר בכל שלבי הבסיס, חשבתי שהגיע הזמן לנסות ולהגיח לעידן המודרני יותר.
הייתי מוצא עצמי טס מעל איים ירוקים והרריים בגבהים של מאות מטרים, מוקסם מהנוף וממתמקד בבעלי החיים שביער.
הייתי טס במקביל לכבישים, במהירויות של מכוניות מרוץ או לאורך שפת הים, כשלצידי שקיעה כתומה ענקית.
בבואי לפרוץ לשלב הבא ,את מחסום הקול או הסטרטוספירה אולי, בהתלהבותי הרבה מצאתי פתאום מגבלה חדשה ,גבלה לה לא ציפיתי כלל וכלל.
משהו שלא היה קשור ישירות ליכולות הבסת כח המשיכה שלי ,להתנגדות הרוח או איבוד הריכוז. פשוט לא הצלחתי לטוס גבוה יותר ,או מהר יותר ממה שנהגתי עד כה.
עקומת הלמידה שלי נבלמה , כאילו הגעתי לתקרת היכולות שלי. לא משנה כמה השתדלתי, פשוט לא הצלחתי לשבור אותה.
לפתע, בפרץ מתכתי של זיעה קרה ורעד קל של הגפיים הבנתי.
הבנתי למה גבהים של מאות מטרים היו אפשריים רק מעל איים עגולים קטנים, כאלו שתוך 30 שניות של מעוף מהיר ניתן היה לראות את קצותיהם ,הבנתי לפתע למה נהגתי לטוס לאורך החופים האינסופיים מכל הצורות דווקא במעגלים.
מהבניין הכי גבוה על ראש ההר ,לא הצלחתי לצבור גובה נוסף או לטוס במהירות בגובה החדש. הייתי חייב לרדת ממנו ,בשביל להיות מסוגל להפעיל את כישורי האקרובטיקה הקיימים שלי. הרום עצמו פשוט ניטרל אותי.
נותן לסדין לספוג את כל הזיעה , גל הלם של צמרמורת מקפיאה חלף לי בעמוד השדרה, כשהפנמתי לפתע למה גם כשאני טס עם הרוח איני יכול להגיע למהירויות גבוהות יותר. ככל שאני גבוה יותר כך עלי לטוס לאט יותר. לא יכולתי לראות את הנוף. הייתי חייב להביט בזווית הולכת וגדלה מטה ,ככל שעפתי רחוק ,גבוה או מהר יותר. משהו גרם לי לכבוש את עיני בקרקע , כך לא הצלחתי לראות את האופק שהתהווה, כך לא הצלחתי לדמיין.
המח, הסימולטור הטוב ביותר שאדם בעל מודעות גבוהה יזכה אי פעם להשתמש, ממש כמו כרטיס מסך ישן של מחשב, לא היה מסוגל לצור נופים מרום משמעותי. הפרטים היו רבים מדי.
לא הצלחתי לצייר את הנופים מהר מספיק ,לא הצלחתי לצור מראות גדולים ומפורטים של נוף פנורמי במבט זקוף.
לא יכולתי להתמקד באופק ,כי היו יותר מדי פרטים ככל שהגבהתי טוס ,הייתי חייב להביט ישירו למטה כל הזמן.
לא באמת טסתי.
זה הכל היה סימולצייה ויזואלית , ולאחר שנים של אימון הגעתי למגבלות של יכולות החלימה שלי. למגלב של היכולת שלי לרנדר ולסמלץ מציאות...
גל של חשמל רטוב ומקפיא התגלגל לי מהצוואר לעמוד השדרה כשפקחתי את עיני המנוונות לאור הפלורסנט המסנוור.
הבטתי על גופי העטוף בסדין הלבן הדקיק, ולראשונה מזה שנים הרגשתי את משקלי האמיתי על המיטה. רגלי היו קפואות בפיסוק קל, ובקושי נענו לנסיון לזוז.
צפצוף מונוטני רך חדר לאוזני בעוד אני מסתגל לרעשי הרקע וריצוד התאורה.
מולי על הקיר היה לוח פעילויות כלשהו, עמוס בנעצים ופתקאות, אבל משהו לא היה בסדר, הכל הרגיש אמיתי מדי.
והשנה בלוח הייתה הרבה יותר מדי מאוחרת.
סמוך למיטתי ישבה אישה נאה כבת 30 עם עיניים פעורות בחיוך רחב של אושר. היא ניסתה לומר משהו ,אך במקום זאת יצאה מהחדר בריצה נרגשת.
למרות שהייתי בטוח שלא ראיתייה מעולם, היא נראתה מוכרת בצורה מוזרה.
הייתי מוכן להשבע שהיא נראתה ממש כמו אחותי הקטנה ,שרק שבוע שעבר סיימה כיתה ג'.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
