בחורה כתבה : "אני חושבת שפי רגישה מדי. רגישה כל כך שהיא לא רואה את הכאב, הבעיות או דרך החיים של אף אחד מלבדה כלגיטימיים. אני חושבת שאילו אני הייתי גבר, לא הייתי רוצה לצאת עם מישהי כל כך כבדה, שנפגעת כל כך בקלות מכל דבר, והופכת את העולם כדי להאשים בבעיות שלה את כולם - מלבד עצמה."
אבל.
התאהבות אינה ראצינואלית. והאהבה היא הדבק הכי חזק. אם השכל אומר לא ,והלב אומר כן ,האם ללכת בדרך השכל שיודע לצפות היטב את העתיד כמנציח את כל הרעת החולות של ההווה והעבר ,או שמא ללכת בדרך הלב שרואה רק את עצמו ואת ההוווה ?
אני תמיד הייתי בן אדם של שכל.
היא כמו אניית זכוכית ענקית ,שניתן לראות ישירות דרך סיפונה את מצולות השחור של בוץ הקרקעית.
אנייה שכל תנועה לא זהירה בה מעבירה סדקים ארוכים לאורך גופה ,מים חודרים פנימה ומוציאים אותה מאיזון ,הסדקים מתרחבים ,הופכים לשברים ומהר מאוד אניית הזכוכית מנתפצת לרסיסים וטובעת כאבקת זכוכית חסרת זהות.
אולי מרוב שהיא בכתה לי פעמיים שלוש בשבוע נוצרה בי אמפתייה רגשית חזקה ,וכך מעצם מערבולת הרגשות העוצמתיים האלו צפו להם למי התודעה שלי רסיסים של אהבה.
ואולי זה כן אמיתי.
כל לילה אני שומע יללות קורעות לב של גור החתלתולים הקטן ,וכל לילה אני מכניס אותו חזרה כדי שיתחמם מול האח הרעב לאכול את החתול של אתמול. וכל בוקר הוא קופץ בחזרה מהחלון לשלג ולכפור ,רק כדי שאוכל ללקט אותו משם ולעשות ממנו מרק חמים ומזין לחתול של מחר.
בוז'י מוייה בוז'י מוי . כמה בעיות ,כמה סיבוכים ,כמה רגשות שליליים.
אני כמו מצנח רחיפה שנתקל במערבולת של אוויר קר שחונק לו את העילוי . מנסה להאיץ למטה בשביל להעביר אוויר מספיק מהר על פרופיל הכנף ,אולי ככה אוכל להחלץ מהפגיעה בקרקע שהיא מקור המערבולות. אולי ככה אתרסק.
האם בחורה מאוזנת ,יציבה,חופשייה בדעותייה ובעלת מודעות עצמית היא חד קרן ורוד מעופף ?
Maybe This is as good as it gets
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
