החכמה היא לא לחשוב על זה

ניוטון ואוטומטים דרמניסטים

אי שם במאה ה17 ניוטון פרסם את הפרנציפיה מתמטיקה המהפכנית ובה 3 חוקיו המפורסמים (תכל'ס, חוק אחד).

משוואה מתמטית פשוטה ששלטה במגוון מפתיע ומרשים של תופעות טבע, מכדורי ביארד, מעוף קליעי תותח ועד תנועת הפלנטות. לפתע יכל האדם לראשונה להבין את העולם בצורה שלא הייתה אפשרית בעבר, ענן המיסטיקה לגבי טיבו של העולם החל להתבהר, והמהפיכה המדעית נולדה לה.

כה משמעותית הייתה המהפכה התפיסתית עד שיש שאמרו "ויאמר אלוהים "ויהי ניוטון!" ויהי אור".

בהינתן מצב קיים (כדור תותח בעל תנע ווקטור ידוע) משוואת  התנועה הניויטווניות נתנו תוצאה חד משמעית ומוחלטת (דטרמיניסטית) למיקומו במרחב ובזמן, כלומר לאיפה ינחת מתי ואיך. בדיוק.

למרות שקשה היה לחזות תנועה שהייתה מורכבת מ3 גופים או יותר, הקושי היה טכני גרידא, ואט אט נמצאו מכניזמים מתמטיים להתרת המשוואות.

קמו כמה פילוסופים ותהו-  בהינתן ישות כלשהי שיכלה לדעת את מיקום כל החלקיקונים בעולם, היא הרי תוכל לחשב את מיקומם העתידי.  לישות זו יש ידע מוקדם על העתיד לבוא, של כל מערכת שהיא תבחר לנבא.

זו הייתה התפיסה הדטרמניסטית שגרסה, לאנשים אין בחירה חופשית.

בני אדם נולדים לתוך משפחה מסוימת, מעמד סוציואקונומי מסוים ויכולת וכשרונות שמתפתחים איתם עם השנים בהתאם לכל הפרמטרים המודלים האלו. בני אדם נולדים עם גוף מסויים ובמצב נתון של כימיה במח, ובמהלך כל חייהם המוקלוקות הללו מרקדות להן לפי חוקים ידועים מראש, מייצרות מחשבות, גורמות לתאונות, שמחות, עלבונות צאצאים ואף תהיות פילוסופיות על מהותה של הבחירה החופשית.

והישות הכל יודעת, הרי ידעה זו כבר מראש.

היא ברה אותך חוטא, או בראה אותך צדיק. היא גם בראה את ההנסיבות חיים היחודיות לכאורה שהביאו אותך לחזור בתשובה. או בשאלה. לא הייתה כאן שום בחירה.

דנה קמה בבוקר וצחצחה שיניים, במקרה המשחה נגמרה, זה הזכיר לה שנגמר החלב, הלכה דנה למקרר, ושם ..נפל עליה מנוע של מטוס והרג אותה במקום. רצף האירועים הזה היה צפוי לחלוטין,  לכל מי שחישב את מעוף התנועה הבליסטית של ניתוק המנוע מהמטוס ישירות למטבח שלה.

נראה היה שהעתיד כבר קבוע מראש, ומכאן גם הבחירה של האנשים בו.

אלא אם כן, אלוהים ברא כך את העולם, כמכונה דטרמינסטית שלה רק תוצאה אחת.

ואלא אם כן הוא שם את נפש האדם, עם טרנדסדנטיות מובנית לכל העניין,, "נפש" שלה בחירה חופשית כחלק ממטרת הבריאה.

עוד סיבה טובה לשלב את הקב"ה במציאות, ביחד עם מטרה לחיים, צדק קוסמי וכאלה.

או שלא.

מכניקה קוונטית

יומיים וקצת אח"כ עברו להם 300 שנים ובוהר והחבר'ה גילו את תורת הקוונטים ואמרו "לא!" החלטי ליקום הניוטוני הדטרמיניסטי.

מחקר מתקדם גילה שכל האטומים נשלטים ע"י תנודות של חלקיקי אנרגיה תת-אטומים, ותנודות אלו הם גלי הסתברות שנעים במרחב, ותו לא.

אין שום דרך לקבוע תנע וכיוון מדויק לחלוטין של חלקיק, כי הנסיון לקבוע אחד בהכרח משפיע על השני.

עקרון אי הוודאות הקוונטית אינו מגבלה טכנולוגית, אלא נמצא בבסיס המציאות שלנו. פשוט לא ניתן לדעת כי אמצעי הבדיקה משנים את הנבדק, ולכן מבחינה מתמטית הפיזיקאים מייצגים הסתברויות למיקומם של דברים.  החלקיק אפילו לא באמת שם. הוא רק יכול להיות שם, בהסברות די טובה.

כשיורים פוטון לגלאי, הוא בד"כ פוגע בו. עם זאת, אם יורים מליארד פוטונים יש הסתברות מאוד מאוד  מאוד מאוד קטנה שפוטון יעשה דברים מוזרים כמו יחזור בזמן ללפני תחילת הניסוי, יעלם ספונטנית, יאיץ מעבר למהירות האור או יגיע כ2 פוטונים. אבל בד"כ זה לא קורה, כי ההסתברות היא...קטנה(נגיד אחד למיליארד). זה בעקרון הבסיס לכל מיני אלמנטים מוזרים אחרים בתורת הקוונטים.

ברמה המאקרוסקופית, ההסתברות המתמטית להתרחשויות מוזרות שכאלו לאטומים שלמים היא זניחה ביותר (1 לזיליארד), וההסתברות לעצמים גדולים אף יותר אפילו יותר זניחה (1 לגוגל).

בגדול, ההסברות שקליע הרובה של מר סופראנו יעבור דרך הברך של מר קאלצונה מטווח 0 הוא כמעט כמעט 100%. טוני לא ראה הרבה קליעים מפספסים ברכיים מטווח כזה, ובעצם מכל בחינה אופרטיבית ורלוונטית לחישוב, הם פשוט לא.

מבחינה קוונטית מה שקורה זה שענן ההסתברות שמציין את המיקום של חלקיק תת אטומי (גל-דברולי) הוא ברדיוס מאוד מאוד קרוב לפני השטח של הקליע, וככל שהקליע גדול יותר כך הוא יותר קרוב. בכך  בעצם אנו חוזרים למכניקה הניוטוניות ומזניחים הפרעות קוונטיות בעצמים גדולים. (נגיד, מולקולה ויותר)

יקומים מרובים

אבל מה זה כל הקשקוש הזה על הסתברויות?

סטטיסטיקה זה משהו שעושים כשלא יודעים את כל הנתונים או שמסובך מדי לחשב אותם, אבל במציאות רק תרחיש אחד הרי קורה בסופו של דבר, לא?

.

אז זהו, שלא.

מכניקת הקוונטים מלמדת אותנו שבסיס המציאות יש רק את ה"קצף הקוונטי", ענני הסתברות מוזרים שבהם הכל קורה ולא קורה במקביל. סופרפוזיציות של חתולים מתים וחיים. הפווטן נמצא פה ב30% וגם שם ב70%.

מוזר, ונוגד את האינטואיצה שלנו, ואת זה אף אחד לא אוהב.   גם לא אינשטיין שסירב להאמין שאלוהים משחק בקוביות.

עוברים להם 30 שנים עד יום קודר אחד, בא לו פרופ' אוורט שרצה להיות ראצינואלי, והעלאה את "תיאוריות היקומים המרובים".

לפי התיאוריה הפופולארית (שאינה מדעית בעליל), יש אינספור יקומים מקבילים שמתפצלים בכל רגע משלנו, ובכל אחד מהם מתנגן אחד התרחישים שההסתברות שלנו הראתה לנו כאפשרי.  ביקום אחד זכינו בלוטו, ובמליון אחרים סיננו קללה וזרקנו את הטופס לפח.

אין לנו שום דרך לתקשר עם אינספור יקומים אלו, שהרי הם יקומים אדירים שלמים משל עצמם, דבר די מצער שהרי בכל אחד מהם חיים אינסוף... שכפולים שלנו, ושל פרופ' אוורט.

בניסוי 2 החריצים המפורסם ישנו פוטון שעובר דרך החריץ, וביקום מקביל כלשהו הוא עובר דרך החריץ השני. ישנו אפילו יקום בו הקליע של סופראנו נתקע באקדח, ואפילו אחד בו הוא מפספס את הברך ופוגע במפסעה.

זהו בעצם נסיון מוזר לשמור על התפיסה האינטואטיבית שלנו, ולחשוב שהיקום דווקא כן דטרמינסטי, פשוט יש אינסוף שכאלו.

כעת באו להם 2 אנשים, נקרא להם טל וטל - שמאוד הפריע להם ההשלכה הפילוסופית  של הרעיון הזה.

יש אינספור אנשים כמוני, שאינם אני? נוראי! הרי אני מיוחד!!

כל אחד משכפולים אלו בוחר בחירות אחרות בחייו, חלקם בחרו בדרך מסוימת וכעת הם מדענים מצליחים, בעלים אוהבים ואחרים בחרו אחרת וכעת הומלסים רווקים נרקומנים בתל אביב. (אגב, לא ברור מי יותר מאושר...)

כדי למנוע את האבסורד של אינסוף שרק הולך וגודל של שכפולי טל, ובשאיפה להיות היחיד שקיים, ולו ולהרף עין, העלה טל את האפשרות של התאבדות קוונטית.

התאבדות קוונטית

יושב לו פיזיקאי (מאסכולת אוורט), בשם טל, ומנסה לשכנע את חברו בקונפיגורציה הנכונה של מרקם המציאות. חברו לא מסכים, וטל מחליט לעשות קצת יותר מעניין ומתערב עם טל על 20 שקל.(זה מאוד מקובל אצל פיזיקאים בניסויי השמדת ביוספירות ועולמות שלמים). לאחר נסיונות שכנוע רבים וכושלים, מתרוממים הטונים, וטל עוזב את החדר משוכנע בצדקתו בדבר יחידות הקיום של היקום כולו.

מגיע הפיזיקאי לתסכול רב, פורץ לדירתו של זה, מסמם ולוקח את טל חברו לקריה-למחקר-גרעיני-למטרות-שלום-בנחל-שורק. שם הוא קושר אותו בחבלים לפצצה גרעינית ענקית, במטרה להמשיך את הדיון האינטלקטואלי מנקודת מבט אחרת.

"אני צודק!" מתרעם טל שידו על ההדק.

"לא, אתה תהרוג את כולנו יא משוגע, מה אתה עושה?" מתייפח טל ודמעות בעינו.

"רק תגיד לי שאני צודק, ושאכן יש אינספור יקומים, ואנו הולכים הבייתה" אמר טל המתוסכל במבט זימה.

"יש לי איטגריטי מדעי, אני לא יכול סתם כך לומר משהו שאינני מאמין שהוא נכון, מה גם שתער אוקהם מלמד ש..." אומר טל ומייד מתחרט כשהוא רואה את ההדק נלחץ.

כדי להוכיח את טענתו בדבר אינסוף היקומים המקבלים לקח טל המתוסכל את הכפתור האדום הגדול והתחיל את תגובת השרשרת הגרעינית, שאורכת מליונית השנייה, בה E= MCC מבעיר והורס כל דבר ברדיוס של 30 ק"מ מנקודת הפיצוץ האטומי.

מכפלת ההסתברויות שכל החלקיקים עתירי האנרגיה שבפצצה יוסטו בדיוק כך שיווצר קונוס של אי-פיצוץ יחסי בצורה שתעטוף את החבר'ה שלנו הוא.......מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד!! (אבל ממש מאוד מאוד) קטן. משהו כמו 1 למספר הבלונדיניות החכמות בעולם, בחזקת גוגול כפול כמות הטיפשות בעולם.

עם זאת.

איפשהו במרחבי המולטי-יקום המרובב פיצולים ישנו יקום מקביל בו הארוע המאוד לא סביר הזה אכן התרחש, עניין של סטטיסטיקה.

ביקום זה יושב לו הפיזיקאי שלנו ומנופנף בשטר של 20 שקל, מול חברו המבועת.

"ניצחתי..." הוא אומר מפוייח מכוויות קלות.

מבחינת רצף התודעה של טל, הוא מעולם לא מת. הוא פשוט לחץ הכפתור ונשאר בחיים, בוהה בעיניים סומות בענן פטרייה גדול מתרומם ישירות מעליו.

סטטיסטית, תמיד יהיו אנשים שקרו להם ניסים.

ומענייננו, באותו הרף רגע קטן של הארה קוונטית מוחלטת, טל יודע שהוא הטל היחיד של עצמו ברצף הזמן-חלל הזה.

אין לו העתקים.

ובעוד חולפת בראשו מחשבה זו, היא גם חולפת בראשם של מליוני ההעתקים שנוצרו בשבריר השנייה הזה.

בחירה חופשית

אז אמרנו שבלתי ניתן לצפות מערכות ברמה מוחלטת, בכלל אלמנט האי-וודאות.

עם זאת, ניתן לצפות מצבי התכנסות יציבים של מערכות  בהן לכל "סוכן" (אדם שלם בחברה אנושית, או נוירון במח האנושי), יש צורת התנהגות ממוצעת דומה.

ממש כמו שאמנם לא ניתן לצפות התנהגות של מולקולה אחת בענן של גז, אך ניתן לצפות את ההתנהגות של כלל הענן. פשוט צריך לבחור את הרזולוציה של הניבוי.

היום אצחצח שיניים 5 דקות מאוחר מהרגיל, אבל עדיין אצחצח שיניים. וגם אם לא ,בממוצע אצחצח שיניים 97% מהימים.

הבחירה שלי מותנית בנסיבות, גם אם הנסיבות מורכבות, האינטרסים יחסית סטטיים, ומכאן שצורת ההתנהגות האנושית בנסיבות דומות היא יחסית צפויה. פסאודו-מדע הסוציולוגיה עובד על מודלים דומים, כדי לקבל סטטיסטיקות על החברה האנושית.

הבעיה היא שגם לא באמת ניתן לצפות מערכות מאקרוסקופיות (או אפילו לוגיות) בצורה באמת מוחלטת, על אף שהן דטרמיניסטיות.

מערכות שמורכבות ממספר רב של מרכיבים שמתנהגים בצורה לא-ליניארית, הן מה שנקרא מערכות כאוטיות. (בה כל המרכיבים הם אוטומתיים תאיים דטרמינסטים)

כלומר, המשוואות לתיאור האינטראקציות בינהן בלתי ניתנות לחישוב ישיר דרך הפשטה מתמטית.

הן מורכבות מדי מכדי לתמצתן בנוסחא כלשהי (מורכבת ככל שתהייה) בה ניתן פשוט להציב [זמן=מחרתיים] ולראות מה יקרה. כדי לצפות מערכות שכאלו יש צורך בהרצת סימולציה שלמה של כל המרכיבים שבה, עם כל האינטראקציות המורכבות שמתרחשות בינהם, ולהציב בסימולציה [זמן=עוד שעה] 48 פעמים.

ניתן לראות סימולציות שכאלו במערכות לחיזוי מזג אוויר, ב"משחק החיים" ,במשחקי מחשב בו אתה משחק מול המוני בוטים ועדיין בכל פעם המשחק נראה אחרת לגמרי, באינטראקציה החברתית המורכבת של חוות נמלים, בתהליך קבלת ההחלטות של קיני דבורים, שווקים כלכליים, בורסאות או סתם בני אדם.

כמובן שסימולציות שכאלו רק מקרבות את התוצאה האמיתית, בהנתן שקשה לסמלץ בדיוק את המציאות בה אנו חיים. (זה למה החזאים טועים, אין להם מספיק כח מחשוב)

אז האם יש לנו בחירה חופשית?

חופשית ממה, צריכה להיות השאלה.

חופשית מהנסיבות והקלט החושי שלנו?  

חופשית מהלקט דעות ותפיסות שלנו?

חופשית מדטרמינזם שלא ניתן לקבוע?

חופשית מדעתו של אלוהים כישות שיודעת את הוקטורים והמיקום של כל החלקיקים בעולם?

חופשית מאבא? מאמא? מהכלכלה? מהסוציולוגיה? מהמצב הסוציואקומני בו נולדנו?

מזה שהיית רעב, ובמזרח התיכון יש המון שווארמות ולכן סביר סטטיסטית שתקבל שבץ עוד 20 שנים בסבירות גבוהה ?

ואני, מה אני אומר?

שזה ממש אבל ממש לא משנה.

האם המח שלנו, ומכאן הבחירה שלנו, ניתנת לחיזוי ממוצע?

זה לא משנה.

האם המח שלנו, נתון לשינויים כימיים ברמה תת-אטומית?

האם אנו סוג של מחשב קוונטי?

זה לא משנה.

האם האינטראקציה האינטר-ניורונית במחנו היא תופעה כאוטית מתכנסת או אחת השואפת למצבי שיווי משקל צפויים?

זה לא משנה.

האם יש בחירה חופשית?

עכשיו זה ממש, אבל ממש לא משנה.

כל עוד אין סימולציה ל-מח האנושי, שמכילה גם את כל העולם כולו, שהיא גם מדויקת ב100 אחוז (זהותית), וגם מסוגלת לרוץ מהר יותר מהמציאות עצמה...אין שום דרך לצפות פעולות של ישות אנושית.

ומכאן שהחוויה האנושית חופשית מידע מוקדם של ישות אחרת כלשהי.

אופרטיבית, מחשבים משתמשים בפיזיקה הקיימת במציאות שלנו כדי לבצע תהליכי עיבוד מידע, ולכן לא ניתן לייצר מחשב שיסמלץ את כל העולם בדיוק אבסולוטי, כי הוא לא יוכל לסמלץ את עצמו.

עם זאת, הרי וודאי שלא ניתן לעשות זאת בקצב מהיר אף יותר לעיבוד מידע מאשר הקצב בה המציאות עצמה מורצת על גבי הפיזיקה הקיימת.

כלומר, הדרך הכי טובה לבדוק מה קורה עם מזג האוויר, זה לחכות למחר ולפתוח חלון.

הדרך הכי טובה לדעת מה אדם יבחר לעשות, היא בסופו של דבר, להמתין לבחירה שלו.

זו הבחירה החופשית שלנו.

והיא חופשית לגמרי.

              :-)