2 נשים זרות יושבות זו לצד זו ברכבת. כל האינטראקציה האנושית נובעת מהאלגוריה שלהן.
אחת בוהה בנוף העומד, והשנייה מתלבטת אם להמנע ממבטי הסקרן או לבחון שוב אם הפינה ההיא של שולחן הפורמייקה עשתה שינוי צבע כלשהו ב10 שניות האחרונות. היא לא. אישה מבוגרת עם שיער שופע ומתריס ממש בצבעו הלבן מכחכחת בגרונה בבריטיות מעודנת ואומרת חצי לעצמה :
"it's kind of chilly in here ,maybe it's because of this airconditioning"
לדעתי דווקא היה נעים וממוזג לגמרי.
אבל גם אם נניח שללבנה היה איזשהו רגש קל של אי-נעימות-אופטמילית, היא ידעה שלא תוכל לשנותו.
היא לא יכולה לשנות את המיזוג אוויר, אפילו אמסלם הנהג לא יודע איפה הכפתור. אז במקום זה היא פלטה הצהרה כללית לחלל האוויר, מקווה שהפתיון שלה יתפס. ספק עושה סמאל-טוק עם אנשים זרים להפגת מתח מדומיין כלשהו, ספק מקטרת במטרה לשאוב סימפטייה.
חברתה החדשה לובשת חיוך קטן ומעושה, מביטה לכיוונה הכללי ומטעימה ברוב דגש באנגלית תיכון שבורה:"yes, I feel it to" ההזדהות האוטומתית של האישה השנייה לא רק שהביעה את הסימפטיה המבוקשת, אלא הוסיפה עלייה הזדהות עם השבר הצלזיוסי הקשה שפקד את המבוגרת הגאה.
עכשיו הן חברות, הן באותה הקבוצה. הן ביחד, לא זרות יותר. זה הן יחדיו כנגד כל פגעי העולם המאיימים לכלות להן את המייקאפ המושלם.
להיות בקבוצה זה כיף, זה משרה ביטחון. היא כבר לא צריכה להמנע מהמבט החודר שלי, היא מחייכת אלי בנימוס ואנו מדברים קלות.
חוסר בטחון עצמי זה ,הטבעי כל כך לנשים, טופל בהצלחה דרך הזיהוי שלו ע"י האישה האחרת. אישה ב' רק ניסתה להיות נחמדה. להקל על סיבלה של א', לזייף הזדהות בשביל לקבל סימפטייה,
שייכות לקבוצה, תחושה של לא-לבד.
מודעות לתכנות, לא בהכרח פותר אותך מהדטרמיניזם שלו.
2 דוכני גלידה בעלי אותה סחורה בדיוק עומדים זה לצד זה. ממוקמים באותו המקום בדיוק באמצע יריד ענק של 15 אלף תל אביבים רעבים, לכולם יש אותה ציסטה מוגלתית בארנק שהם פשוט חייבים לפוצץ. הגלידריות מתחרות זו בזו.
לדוכן אחד יש ילד שאחראי על מילוי המכונה של הגלידה האמריקאית, שכל הזמן חוזרת ומתרוקנת ועוד 3 מוכרים שמנסים ללא הצלחה להסתיר את ההתלהבות שלהם מצלילי הקופה הרושמת. לדוכן השני יש רק מוכרת אחת והיא נראית די משועממת.
הם מוכרים את בדיוק אותה הסחורה.
אז מה ההבדל ? הדוכן הראשון מכיל קרטון פרסומת סטנדרטי עם תמונות של טילונים וארטיקים, ונראה פחות או יותר כמו גאזלן שפתח דוכן באמצע יריד המזון. הדוכן השני מיקם על הגג שלו דגם פלסטיק גדול ומואר של גלידה אמריקאית עסיסית ויש רצועות של נצנצנים שזורים לכל אורכו. הפסל מקרקע את העיניים מלאות הגחמה הספונטנית הכללית של "לקנות משהו נחמד" למשהו שנקרא גלידה. איזו גילדה? הנה! הגלידה המושלמת הנפלאה ההיא של מודל הפלסטיק המואר. הנצנצים עושים אווירה של חג, של משהו מיוחד, משהו שכדאי לפנק את עצמך איתו.
פשוט כיף להיות שם.
אותו מוצר בדיוק, באותו המקום. אותו שבלול קקי חום וקר. הבלונדינית כבר רבע שעה מקטרת שהיא רוצה משהו מתוק וכבר 10 דקות שהיא רוצה גלידה אמריקאית (היא ראתה את הדגם מרחוק), כשהגענו במקרה לדוכן הראשון היא החליטה שבעצם היא כבר לא כל כך רוצה, שאין לה כח וזה בכלל כנראה משמין ולא טעים ויקר. 10 מטר משם בדוכן השני, אחרי תור קצר, כבר אכלנו גלידה.
הכל מותגים, הכל Show , הכל שיווק, הכל אריזה. אין מוצר. הוא לא חשוב.
בד"כ ,למיקורוסופט יש המוצרים הכי גרועים בשוק, הכי איטיים, הכי לא פונקציונאלים, שמגיעים הכי אחרונים לידי גרסא יציבה. בד"כ כשאומרים למישהו לא בקי שיזרוק לחלל האוויר שם של חברת תכנה כלשהי הוא אומר מיקרוסופט ונתקע. הוא לא מכיר יותר חברות.
תקציב הפיתוח של "חלונות 95" היה כ4 מליון דולר. התקציב הכללי לפרוייקט היה כמה מאות מיליוני דולרים. פי 100. מבחינה טכנית המוצר היה איום ונורא, בדיחה של ממש. מבחינה שיווקית הוא היה גאוני. הצלחה מסחררת. אנשים עמדו בתור בבוקר השחרור שלו (ב1996)
לחנויות להיות הראשונים לקנות לפני שיגמר המלאי. עד היום לומדים את זה בכיתות מנהל.
תורמים מליונרים מגיעים לטכניון כדי לקנות מצפון נקי לשנה הקרובה.(איך הם עשו את הכסף שלהם זה בכלל עניין אחר). הם רואים את מעבדת המחקר של פרופסור קרצוויל. יפה מבריקה בצבעי פסטל וטורקיז. ממש שייק. יש לו אסיסטנטית אסטטית, מהוקצעת וצעירה, והוא עושה משהו ממש חשוב במחקר שלו.
הוא אפילו קיבל על זה פרס. אפילו בלונדון! איך הוא עושה מצגת כזו מרשימה במחשב, שואל חבילת הדולרים בן ה90. כן, תראו את כל הצבעים האלו, מצטרפת היורשת של קרן המליונים. האסיסטנטית המיומנת זורקת כמה בדיחות לחלל האוויר על חשבונה, מחמיאה קלות לאגו של התורמים על כך שהם עוזרים ומבינים כל כך לעומק את נושא המחקר, נוגעת קלות בכתפו של הקטטר בן ה90 ומוליכה אותם ללובי המפואר ומלא סמלי הטכניון איפה שכל העוגות והקפה נמצאים.
אף אחד לא יודע מה עושה פרופסור קרצוויל, זה לא ממש מעניין. זה פשוט לא חשוב. את התקציב מחקר של ה1.4 מליון דולר לשנה הבאה הוא כבר איבטח. למזלו, הקטסטרופה של שנה שעברה, בה הקייטרינג איחר ב20 דקות בגלל בעיית בתאום לוח הזמנים, לא חזרה השנה. כל הכבוד לאסיסטנטית שלו, הוא יתן לה בונוס- תואר PHD.
גרגירי חומוס קלוי טרי טחונים על מצע בצק הולנדי, מוגש עם נגיעות של בלילת סומסום משובח.
מוגש עם נגיעות? ממממ.....נשמע נפלא... אבל על מנת פלאפל בפיתה (עם טחינה) לא הייתם משלמים הרבה יותר מ8 שקל למנה, נכון? אבל את מה שתיארתי כאן אפשר בקלות לתמחר ב25 שקל. זה אותו הדבר.
האנשים הכי טובים במקצוע הם לא הכי מוצלחים בעסק, נדיר שמי שבאמת המציא את המוצר רואה ממנו כסף כלשהו, להיות הראשון בנישה זה לא תמיד הכי חשוב, וגם אמינות ואדיבות מקצועית הם בסופו של דבר סחורות של יחסי ציבור ולא תוצרים של דעת קהל אמיתית. ככה זה. האנשים הכי חכמים בכל תחום לא בהכרח מתוגמלים ע"י המציאות.
זה פשוט לא עובד ככה, ונאיבי מי שיגיד אחרת.
נהג מונית עושה פחות או יותר בחודש כמו רופא שהוא גם פרופסור מחקר בביולוגיה בטכניון.
הכל קקי פיפי, משחקים בכאילו, פוליטיקה של יחסי אנוש. שקרים בוטים שאנשים מספרים לעצמם ולחבריהם על בסיס יומי, שיחות בעלות תכלית ידועה מראש שצריכות לעבור דרך כל השלבים שכולם כבר מכירים רק בשביל להצהיר את הסוף. מכבסת המילים הכי גדולה בעולם. כסף הוא תוצר של המשחק הזה, של ביזנס לא של שום דבר אחר.
בני אדם הם יצורים כל כך פשוטים להטעייה, לשתילת דעות,כל כך טיפשים, בורים, אוטומתיים, קונפורמיסיטם.
חסרי מעוף. אופ.
אני ממש נגעל מהיותי שייך לגזע הנחות הזה. בני אדם הכתירו עצמם לשיא פאר הבריאה. זה רק מראה עד כמה שהם קטנים.
אני מניח שזה סוג של בחילה קיומית. סארטאר לא יצא מזה, אז למה שאני כן?
אולי אני אוטיסט.
אולי צריך להפסיק להיות צודק ולהתחיל להיות חכם.
לא. בלי אולי.
אם גם אתם כמו כולם קוראים את הפוסט הזה ומסכימים עם כל מילה שניה, אם גם אתם רוצים להצליח, ואתם פשוט חייבים להגיב למה שכתבתי, בטח זה יהיה ממש קל לתת לעצמכם ללחוץ על תגובה ולכתוב משהו בסגנון: "מרווה , חחח.ח...יש לך מההזה פין קטן".
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
