ברקע: סינרגיה (אלבום לבד)- צועקים על אהבה
-
לא יכולה להגיד שזה ניגמר, לא יכולה להגיד שזה ממשיך
זה כמו הקו האדום באמצע במשיכת כבל, כל אחד מותח חוטים דקים..
אני פה, הוא בקצה השני, מה חדש (?!)
אני פשוט רוצה אחורה לימים טובים יותר
שמחים יותר, בלי דרמת משבר
רוצה לחזור להאמין שאנחנו נעבור הכל - "כי זה אנחנו, ושרדנו למרות כל הסיכוים"
שרדנו שנה וחצי בסקייפ, אבל חצי שנה לגור ביחד הרג הכל.
למרות שחשבתי שאני אוכל לתקן הכל בזה שאני אתעקש
והתעקשתי, ונישארתי עוד חודש
ו"תיקנתי" הכל כמו תמיד, נגד כל הסיכוים.
רק שהפעם ניראה לי שהרסתי את כל הסיכוים..
ובא לי פשוט לותר ליפני שהוא יגיד את זה.
היה עדיף לעזוב בבכי, כשהכל לא מובן מאשר להבין שהכל התרסק ונשבר
אבל ככה אני, צריכה להגיד את המילה האחרונה (ותמיד!)
דמיינתי את זה קורה כל כך הרבה פעמים, והתחושה היא אותה תחושה
שככה זה צריך להיות. הקלה.
לפחות חודש ליפני האמנתי,
היום........... המקום הזה של האמונה והסבלנות והרצון להמשיך
פשוט ריק ולא מדבר אליי.
אני מתגעגעת לימים של הסקייפ, לציפיה של לשמוע מימנו
לציפיה של לראות אותו
שלא יהיה איזה משהו שמהיק עוד יותר, כי זה רק זורע לי מלח על הפצעים
בא לי להוציא את זה, שכן אני כועסת על הכל, עליו!!!
הייתי סבלנית שנתיים, להכל! מליון פעמים שהוא ביקש מימני סליחות על כל מיני קטעים שהבנתי!
ובהיסוס הראשון שלי, אני מוצאת את עצמי נתקלת בקיר
אני לא מבקשת סליחה על האינסטיקטים שלי, כי הם אלו שמגנים עליי,
ואם אני לא אסמוך עליהם אז על מי כן?
ואני כועסת על חוסר ההבנה! על חוסר התקשורת! שהוא נתן לי לחזור בידיים ריקות
פשוט איחל לי "טיסה נעימה"
ובמילים אחרות, אין כבר למה לצפות.
מתגעגעת לימים יפים יותר
לימים של המון תקוות
לימים של אכפתיות, לימים של ביחד אמיתי
וימים של סקייפ וגעגוע
כי אני מתגעגעת לגעגוע, לרגש הזה שגורם לי להתגעגע
ולרצות שתבוא, שתחזור
כי כרגע קצת הכל אבוד לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
