עומקים

פעמים רבות כאשר אני שואלת אנשים "למה",ובעיקר למה הם חיים או בוחרים בדרך מסוימת בחיים.

אני רואה תדהמה בעיניים, העיניים נפקחות ונראה לדקה שהם מנסים לענות לעצמם על השאלה הזו לראשונה.

מוזר לי שאנשים וגם אנשים משכילים מעולם לא לקחו נקודת זמן לחשוב מדוע הם חיים.

זהו דבר שנראה לי כל כך מוזר, מפני שזוהי שאלה שעולה לי כל כך הרבה פעמים בראשי.

אני חוששת שזה שוב אותו חלק מהמנגון אשר לקוי אצלי.

לאנשים מותר לא לדעת למה הם עושים דברים

ובכול זאת כאשר הגעתי לבית החולים, נשאלתי למה

נשאלתי למה אין לי תשובה וחמש פעמים אם אני בטוחה שאני לא רוצה להכנס לאישפוז פסיכאטרי...

מחר אני רואה את הפסיכאטר הקודם, למזלי הרב לא במסגרת אישפוז.

סבתא שלי אמרה שאנו מערכת אחת עם אלפי ברגים, ואולי לא באותו גודל אבל לפעמים כשאפילו אחד קטן חלוד יורד

לפעמים כל המערכת נתקעת.

אולי זה העניין ,אולי למרות התחושה שתאגידים נותנים לנו, לא כל אדם ניתן להחליף.

אני לא חושבת שיש כל רע באשפוז הייתי צריכה אותו לפני שנתיים -שלוש , אבל כרגע

הכנסה למסגרת אשפוז תאמר הפסד את העבודה שאני מחזיקה כמעט שנה ושיש לי בה עתיד.

וכן את הסיכוי לגור עם החברה שלי, שלמרות כל הפחדים שלי...

אני ממש רוצה.