כשיש התקף חרדה הקונספט של לנשום ניהיה מפחיד.
הנשימה מלאה באוויר קר, זה מרגיש....כאילו מישהו שולף ציפורניים חזק מעמקי הבטן שלי.
התחושה היא נוראית ומחשבות על בריחה למוות, נראות מתוקות...
ולאחר שנים שלא נתתי לתחושה הזו להשתלט עלי,כשזה הגיע הבוקר זה היה מציף.
בהתחלה רצוף ואז בגלים. רגשות שתוך כדי חשיבה ידעתי שלא לוגיות
ובכול זאת, לא ניתן להפשיר את הקרח הרגשי המקפיא מהבטן ועולה למעלה משפתי.
התביישתי שאני חושבת על למות, תוך כדי שאני עוזרת לסבתי בבית החולים להלחם על חייה
לראות את הכאבים שלה להפציר בה להמשיך ולחשוב על דרך ללכת, למות
כשאני יודעת ורואה פיזית עד כמה אחרים תלוים בי.
הבושה רק הגבירה זאת ...
יומיים שלמים התחושה אחזה בי עד שנכנעתי אליה.
שש שנים כבר שכל מערכת יחסים רצינית שלי גורמת לי להתקפי חרדה.
לא שהיו הרבה , אבל תוצאה ידוע מראש, או שאמורה להיות ידועה מראש לכולם פרט אלי
כי אני מכחישה, מה עוד אוכל לעשות ? לא להתאהב לעולם?לעזוב כאשר אני מאוהבת?
לא ברחתי מהמערכת, ברחתי מכול העולם.
ניסתי לפחות...היא התקשרה ובכיתי...
היא הניעה אותי ןמערכת של ידידים שלא זכרתי בשרשרת טלפונית
זזו איתי לבית החולים, רק אחד הצליח להגיע פיזית
ואז היא באה להניע אותי למקום מבטחים
לבכות איתי על כובד החיים, יוקר המחייה
ויוקר המוות שלי בעיינה, מחיר שהיא לא מוכנה לשלם.
אני שוב נוסעת לאבא
הפחד והחרדה מתלווים אלי, אבל ...
אני לא לגמרי לבד.