אז התוכניות ללכת לישון מוקדם די נהרסו, כי אני צריכה לחכות עוד חצי שעה לפחות עד שהנעליים יתייבשו מהספריי של האימפרגנציה.

אריזה היא תהליך מתיש נורא.

בעוד פחות משבע שעות אני צריכה לקום.

בעוד עשר שעות אני טסה.

בעוד שנים עשר ימים אני מתגייסת, אבל נעזוב את זה בינתיים (למרות שאני חייבת לומר שאחרי היום הצבא כבר נעשה לי מוחשי. מוחשי מדי).

עכשיו מתרכזים בלונדון.

לונדון תהיה נפלאה, והיא גם תהווה הפוגה נהדרת מהזמן הנוראי שלפני, מהספירה המלחיצה הזו לאחור.

הכנתי לעצמי כבר תוכנית מוזיקלית לונדונית רצינית ביותר.

יהיה מצחיק לשמוע את 'מייפייר' במייפייר, את 'בר איטליה' בבר איטליה, את 'את דה צ'יים אוף אה סיטי קלוק' בביג בן, וכו'..

הא, נסיעות זה עניין מרגש, ולמרות זאת תמיד יש בהן את הפחד הקטן והמטופש הזה (מה אם כשלא אהיה כאן. גם מה אם לא. שולי, באמת שולי, בין כה וכה עוד שנים עשר ימים).

אני חושבת שזו פעם ראשונה מאז כיתה א' שאני טסה ללא מכתב טיסה, גדלנו, אני מניחה.

המכתב טיסה האחרון שקיבלתי היה מלא בכמות בלתי הגיונית של סמיילים, ואני לא זוכרת מה היה התוכן שלו, אבל אני זוכרת שהתפקעתי מצחוק כשקראתי אותו.

הוא בטח שמור לי באחת המגירות.

עברה חצי שנה מאז, כמה שזה הזוי.

בכל אופן, אני כבר ארוזה ומוכנה, והנעליים בטח הספיקו להתייבש כבר.

אז מקלחת ולישון.

האא לונדון! :)

ואני חושבת על זה כשאני קמה בבוקר,

וכשאני משתעממת למוות בבית קולנוע חשוך,

וכשאני לא מצליחה להירדם,

וגם כשאני שרה בקור של הלילה בקול רועד, ומזייפת לי שירים של ביטלס

אני חושבת על זה,

ועדיין לא מבינה

למה

לעזאזל

אני לא מצליחה

לתפוס-כבר-את-ה

עמדה-שלי.

הרי היא הייתה מגובשת מהרגע הראשון.

[ולמה כ"כ קשה לי להשתחרר מזה?]

(17.2, 18:39)

ולמען האמת, כבר איבדתי לגמרי את ההגיון בכל זה. אני אומרת כל הזמן שלא, אני אומרת שזה ברור לי, אבל האמת היא שאני אפילו לא מצליחה למצוא את הכיוון שמתקרב אליו במקצת.

כמה שאתמול היה הוכחה מובהקת לזה, וכמה שגם היום זה הולך להיות אותו הדבר, וזה בעצם הקטע הכי נוראי-

בסופו של דבר, בפועל, הכל אותו דבר [ואני לא אתפתה ואומר כולם, למרות שזה מתבקש].

ולמרות זאת, הקטע ההיפותטי לא מוכן להירגע, וזה מטריף אותי לחלוטין.

זה כבר די ברור שאין ביסוס, וזה מטופש ומיותר שאני חושבת שיש,

ועדיין, אני פשוט לא מוכנה לעזוב, לשחרר [ואני חושבת לעצמי באיזו קלות הצלחתי לעשות את זה עד לא מזמן, בלי לחשוב פעמיים ולא מעט פעמים גם בלי חרטות]. 

זה כ"כ לא אופייני, ואני לא מצליחה להחליט אם זו התקדמות או רגרסיה.

וככה מרגיש חופש :)

-

קצת מדהים אותי איך שמרגע שנגמרה הבחינה פתאום קיבלתי פרופורציות מחודשות.

פתאום מה שחנק אותי מעצב בזמן האחרון כבר לא משנה.

פתאום אני רוצה להמשיך.