חזרתי לחדר אחרי ערב ארוך ומייגע. התכוננתי מבעוד מועד למאנץ' שתקף אותי, אבל הממתקים שנקנו לפני ארוחת הצהריים נגמרו מייד אחרי ארוחת הצהריים. ברע מצבי, החלטתי להרתיח מים בכף חשמלית ולשתות קפה בתור מאנץ'.
מילאתי את הכוס, חיברתי את הכף לחשמל, ונשכבתי על הערסל מחוץ לבונגלו. התחלתי לחשוב איזה פריבילגיה זו שאתה בבית ואתה יכול ללכת למקפיא ולשים קערה מפוצצת כריות ומלא חלב ולאכול כמה שבא לך. או איזה טעים זה במבה אחרי ששמים אותה בצלחת על המקרר ונותנים לה להתייבש יומיים-שלושה (ואנשים שלא אוהבים את זה לא מבינים שמה שטעים זה לחכות שלושה ימים לבמבה).
פתאום, הארה! פתחתי את התיק ומצאתי בתחתית חטיף לאוסי (שמגיעים בדרך כלל מתובלים בטעמי דגים, עוף או אצות) ששוכב בתיק כבר שלושה ימים. הסתפקתי בחלקי ושמחתי על מה שיש, פתחתי את העטיפה וגיליתי...
במבה!!!
כאילו לקחו את החטיף הכי טעים שהיה מ-1964 (שנים של התעניינות מוגזמת באחורה של במבות מלאות לשעבר) ושידרגו אותו. הגדילו ליחס שלושה-ביסים-לבמבה, עשו חור באמצע (כמו במבה נוגט), הכניסו 16 סופר-במבות (תחשבו איזה מלא ביסים זה,) לקופסת פלסטיק (ואיזה יעיל זה קופסת פלסטיק לבמבה ככה שלא תתקווצ'ץ'!), פיזרו מלמעלה אבקת קקאו (!!!), ומכרו במחיר זול תחתונים של 1000 קיפ - פחות מחצי שקל!!!!!
וזהו. פשוט החטיף הכי טוב שהומצא אי פעם.
פתאום אני שומע קול של התנפצות זכוכית מתוך הבונגלו.
אני קם ורואה את הכף החשמלית לוהטת בכתום, עם חצי כוס שנמסה מהחום ונדבקה אליה, מדף עץ וקיר בונגלו (מעץ) בוערים, והחצי השני של הכוס מפוזר על הרצפה בצורת רסיסים שמונעים כל דרך להגיע למדף הבוער.
(הקדמה לאלה מכם שאין לחץ דם נמוך - אם יש לך, ואתה קם מהר מדי משכיבה לעמידה, במיוחד אם אתה נבהל, אתה עלול להתעלף.)
התעלפתי.
התעוררתי כשאני לא זוכר איפה אני, כמה זמן אני כאן או מי אני, אבל הדבר הראשון שאני רואה מול הפנים זה כף חשמלית לוהטת בכתום, עם חצי כוס שנמסה מהחום ונדבקה לכף, וקיר ומדף שבוערים אפילו יותר ממה שלא זכרתי.
תוצאות האירוע:
אין נפגעים, כוס שבורה אחת, מדף וקיר חרוכים עמוקות, כף חשמלית על ערש דווי, ומוצ'ילה ששליש ממנה מלא בבמבות-ממוגנות-בקופסאות-פלסטיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
