האמת היא שהרבה זמן אני משתעשעת במחשבה להתחיל לכתוב פה, לאחר שהבלוג האישי שלי שמלווה אותי מזה ארבע שנים בערך לסירוגין ולפי החשק, קצת מוזנח על ידי.
והנה היום, מתוך רצף של רגעים נדירים וממלאים, מתוך הרגשה טובה ונקייה, החלטתי שהגיע הזמן.
אני בן אדם מאושר. יש אנשים מאושרים שלפעמים הם קצת מדוכדכים, ויש אנשים דכאוניים שלפעמים הם קצת מחייכים. גם בימים הכי אפורים ומייאשים, ברור לי שאני מהסוג הראשון ושאסור אסור אסור אף פעם לשכוח את זה.. שיש לי כל כך הרבה מזל. ומה זה קצת דכדוך אל מול חיים שלמים? אי אפשר להשאר בדאון כשאתה יודע זאת.
ובכן, הפוסט הזה, הפוסט הראשון, מוקדש לכם, בתקווה להכניס גם לחיים שלכם מעט תכלכל-ירקרק (הגרסה המפוכחת והבריאה יותר של ורדרד), מוקדש לעולם שנותן לכל כך הרבה דברים יפים מקום בחובו, ומוקדש לעצמי, כדי לזכור תמיד שמהנקודה הזאת אני יוצאת והיא הבסיס.
אני נהנית לראות צמח גדל. נפעמת בכל פעם מחדש מהעובדה שמיזוג בין שני תאים יכול ליצור משהו חדש, שונה, בעל אופי משל עצמו. לא כל שכן חיות ואנשים. אני נהנית מהאפשרות להכיר מקומות חדשים. נהנית מההזמנה של חול הים וההרים והשדות להכיר לי את עצמם, על אבניהם, צמחיהם והדיירים הקבועים בהם. נהנית מאיך טיפת שמש בוקר אביבית גורמת לי להשלים עם הדברים שאמש היו הכי נוראיים בעולם ולהבין שהחיים נמשכים במלוא יופיים ושברור שהכל הולך להסתדר על הצד הטוב ביותר. נהנית לדעת שתמיד יהיו עוד כל כך הרבה דברים מרתקים ללמוד. אני אוהבת לגלות דברים על עצמי, ועל אחרים- להבין את "הסיפור" של אנשים. את הרגע שהתגלית קופצת לראש שלך ואתה פתאום מבין איך כל הפאזל מתחבר. אני נהנית מלשמוע שיר בפעם הראשונה ולהרגיש את הקליק הזה שמרגישים כשמישהו שלא מכיר אותך הצליח להביע בדיוק את מה שאתה בעזרת צלילים ומילים משלו. וגם אוהבת להרגיש את הקליק הזה שמרגישים כשאמן נותן לך נקודות חדשות לגמרי למחשבה. אני אוהבת לקבל פיסת אומנות לידיים/אוזניים/עיניים- ולנסות בכל מאודי להזדהות עם האמן ולהבין אותה מכל הכיוונים. אני אוהבת לשמוע סיפור יפה שקרה באמת. אני אוהבת לשחק בשפה, להבין איך כמה אותיות גורמות לאנשים להתפעם, ובראשם אני. אני אוהבת להיות מאותגרת, זה גורם לי להרגיש חיה. אני נהנית להרגיש שעשיתי למישהו את היום. אני נהנית לגלות בכל פעם מחדש שבאמת יש הרבה אנשים שחיים בידיעה שנולדו בשביל להביא טוב לעולם. אני נהנית להיות חברה של אנשים כאלה, חברתם נעימה לי ונעים לי כשזה הדדי. אני אוהבת לגלות שוב ושוב עד כמה החברים שלי יקרים לליבי, מרגשים אותי בדברים מאוד קטנים וגדולים שהם עושים. אני אוהבת להתמסר. אוהבת את הידיעה שיש אנשים שמקבלים אותי כפי שאני, ושאין לי שום בעייה עם זה שלא כולם ינהגו כך, ושזה לא יגרום לי להשתנות. אני אוהבת את זה שבדרך כלל אני מצליחה להעביר לאחרים את תחושותיי. אני אוהבת את זה שאנשים מבוגרים וזקנים משתטים ושמחים כילדים. זה שובר את הסטיגמה שלי על עולם המבוגרים ומראה לי שלא כולם נהיים מחושבים ואדישים לעת בגרות. אני נהנית מלגלות שוב ושוב שקיימת אהבה בעולם. אני אוהבת לזהות אצילות וגדולת נפש סביבי. אני אוהבת להיות גאה בחברים שלי, ואוהבת את זה שאני גאה בכל אחד ואחד מהם, פשוט על מי שהוא ועל כמה שזה נדיר. אני אוהבת את זה שיש מישהו, שכשהוא מחייך אליי אני רואה שדות ירוקים, מריחה ריח פריחה ושומעת צלילים נעימים ומרגישה כל כך הרבה חופש ותקווה. אני אוהבת לקום ליום חדש ופשוט לדעת שזה הולך להיות יום משמעותי כי אני בוחרת שהוא יהיה.
אני אוהבת לאהוב.
וזה השיר שנקרה בדרכי שכבר הייתה ההשראה, אבל הוא בהחלט העצים אותה. "מודה אני"- מאיר אריאל. אני שמעתי את הגרסה המדהימה של מוקי לשיר, שמצאה חן בעיני יותר מהמקור. זו הגרסה המקורית http://www.youtube.com/watch?v=o_wQqzeMZTE
מודה אני,
לפניך ולך,
על כל החסד והאמת.
והטובה והרעה והטובה,
שעשית עמדי ועם ביתי.
ועם קרובי וידידי,
ועם בני עמי ועם ארצי-
ועם כל העולם והאדם,
אשר בראת.
בלאט חרש חרש,
אט אט טופפות,
עתידות עתידות לקראתנו.
ואת מחייכת, אלי מתוך השינה.
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד,
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר.
את צוחקת, אלי,
מתוך, מתוך השינה.
את התמונה צילמתי במקרה, ביום מאושר במיוחד, בטיול עם חברים, אבל היא הרגישה לי מתאימה, לדמיונכם.
בברכת סופשבוע ממלא ופורה במובנים החשובים באמת, והרבה סיפוק ומנוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
