בסוף אנ'לא עושה את החג.

התעוררתי לשמע צלצול השעון המעורר היום ב-06:30 בבוקר. התעוררתי מסיוט.

נמאס לי ממך כל-כך. תעזוב במנוחה, יא חרא.

היית כל-כך מגעיל אלי בחלום, לא דומה בכלל לאיך שהיית כשהיינו יחד.

ניצלת וניצלת, והיית קר ולא אכפתי ומניאק פשוט מאדרפאקינג מאניק.

לא רוצה, לא רוצה. נמאס לכתוב עליך כבר ולחלום עליך חלומות.

לחשוב אני כבר לא כל-כך חושבת. מדחיקה כל הזמן ואפילו מצליחה להרגיש ממש טוב,

אבל חלאס, עזוב ת'לב שלי באמא'שך.

אני רוצה באקסטרים

רוצה את החיים שלי בחזרה,

רוצה להרגיש שוב יפה

ולא לדפוק חשבון לאף אחד.

פעם מלא אנשים היו מתקשרים אלי כל הזמן. היום באמת שיש לי ממש מעט חברים.

כבר לא אכפת לי, לא אכפת לי לכתוב את האמת כמות שהיא

כי פשוט יאשתי ומאסתי בהכל, אני כמהה לחיים ישנים שהיו לי וחיים חדשים שמעולם לא חוויתי.

רק לא רוצה איך שעכשיו, לא רוצה איך שעכשיו.

אני כל-כך שונאתאתאמאשלי. גנים זה דבר לא מובן.

אני כל-כך שונאתאתהביתשלי, זה לא מרגיש לי כמו בית.

כבר הרבה זמן לא הרגשתי ב-א-מ-ת רצויה.

איך הגעתי למצב המונוטוני-סטטי-חרבנה הזה?