קמתי מחלום די נפלא ואז נפלה עלי המציאות והיה לי טעם חמוץ-מתוק בפה.

הייתי אתמול במסיבה והיה לזה טעם חמוץ-מתוק.

התקלחתי עכשיו, כיף לי אבל יש לזה טעם חמוץ-מתוק.

לא קל לי להסביר את זה אבל זו ההוויה שלי.

מרגע שחדלתי להיות תיפנוקת, לא יודעת לשים את האצבע, מתי זה קרה.

מרגע שהבנתי שהשמש לא זורחת בבוקר רק בשבילי (ותודה לך מיתוס)

נהיה הרבה יותר צורם, לכל דבר יש אלפי השלכות וכמובן, איך לא - טעם חמוץ-מתוק.

לא יודעת עוד לכמה זמן תהיה לי חתיכה חסרה בלב.

אפילו שאני יכולה לחיות עם זה. [דיל וויז איט]

משהו בי מייחל נורא, אפילו קצת מאמין, דווקא היום, לקבל את הטלפון הזה היום בערב.

אני רוצה שזה יהיה בערך כמו בחלום, רק בלי השירותים והחוסר בהירות.

הוא יגיד שהוא הבין. הוא ראה, ונזכר. בעצם.. למה עשינו את זה? הוא לא יודע.

הוא רק יודע, שהיה, ונגמר, אבל בעצם, לא לגמרי, ועכשיו, אחרי שעשינו הפסקה די ממושכת

(ונראה שהבין כמה וכמה דברים), אפשר לחזור ולהמשיך ולעשות את זה הרבה יותר טוב.

כבר כמה זמן לא כתבתי פה. לא חשתי צורך. עד כמה שהייתי רוצה שיהיה זה בלוג מצחיק ומתוחכם,

אני כותבת רק כשעצוב. אבל עכשיו לא עצוב.

סתם,

חמוץ-מתוק.