אנסה לכתוב את זה עכשיו, כששאריות אלכוהול עוד מהדהדות בראשי.

אנסה להעביר את זה הלאה, לשמר את הידע.

יכול היה להיות כ"כ אחרת, יכלו להיות המון דברים. ברגעים של בלבול, זה קשה להסביר, קשה לתרץ, אבל הכל היה אפשרי הערב. ולא רק הערב, זה העיד על העולם, דברים היו ויכולים להיות אחרת.

זה יכול היה להיות אביב, ויונתן (שניהם), ועידן וכולם.

יכולתי לחזור אליו עכשיו כמו כלום וזה יכול היה להיות מושלם וזה יכול להיות היה חרא.

עכשיו, יותר מבדרך כלל אני מרגישה שבאפשרותי לשלוט בהכל ושאין לי שליטה על כלום.

אני כל-כך בסדר. באמת. יש בי הגיון, ויש בי כיף. יש בי הכל. אז איך הדברים מתנהלים כמו שמתנהלים.

אני לא יודעת אם זו קביעה מלמעלה. אני ככה מאז שאני זוכרת את עצמי. נועדתי לנדוד ונודד נועד לי.

ונועדנו זה לזה, אבל לפעמים, אפילו לרוב, ובתקופה האחרונה כל הזמן (הו על מי אני עובדת). אני רוצה שיעצרו כבר את הכרכרה המהירה הזו של חיי ויתנו לי להנות בשקט. אני רוצה שהזמן יקפא ושאתפוס ביד הכל. שיהיו לי חיים מושלמים.

אני יודעת שלכולם עצוב לפעמים, או אפילו כל הזמן. אני יודעת שרוב רובנו לא באמת מרוצים.

אבל אני כן. מרוצה. רוב הזמן. ועדיין,

אני לא שלמה בלי המשלים שלי.