בחיים לא חשבתי שאני יכולה להיות כל כך אמוציונלית- כמו שבחיים לא חשבתי שתהיה לי עמדה לחשוף בפני קהל,
והנה-
זה קרה.
מקום שהיה לי בית הפך להיות כל כך מקום זניח.
סוחבים בהחלט .. חלק מסכימים וחלק לא, אבל בסופו של דבר המטרה איננה מקדשת את האמצעים.
בסדר, או לא בסדר- נתון לוויכוח כרגיל, הכל כאן דמוקרטיה.
אבל הנה,במקום להתעסק לחיובי-התעסקנו בשלילי,
אבל הנה, במקום להבין, ואז להתרגז-עשינו ההפך ..
ואנחנו 'כולה',או 'כשתגדלי תביני'
כל דבר איננו מספיק לעולם ..הפרפקציוניזם מטורף- ולאחר מכן ההוצאה מפרופורציות היא שלי בלבד.
לדאוג מעט למישהו אחר- לא הזיק מעולם,
להיות מעט בוגר, להבין, ואחר כך לפעול- לא פגע באף אחד.
אז איך,
מכל העובדות האלה,
אני-תמיד,
יוצאת נפגעת ?