אני רוצה לספר לכם על היום בו לא התקיים יותר דבר, מלבד שקט.
כלומר, שקט במובן היחסי.
על היום בו לא נשמעו מגפי הצבא בכניסה של הבית,
הנקישות על הדלת לאחר מכן,
על היום שבו אימא לא רצתה לפתוח כי היא ידעה מה תהיה הבשורה המרה,
ולמרות זאת- ליבה השתתק לדקה, דמם-וחזר לפעום במהירות אדירה,כי הוא חייב-
גם אם היא לא רצתה.
רציתי לספר לכם על היום שבו הורדו כל המחסומים, והתגלו כל הפרצות בגדר,
היו הרבה כאלה- מסתבר.
רציתי לספר לכם, על היום בו התגלו כל סיפורי האהבה מעבר לגבול, ובדיוק ביום שהורדו המחסומים הן במציאות,הן בלב- התחתנו זה באחר זה, רבבות של זוגות משני צידי המחסום-מוכיחים כי שום בטון לא יוכל לעצור בעדם.
רציתי לספר לכם, על היום בו כל סיפורי הזוועה היו כה רלוונטיים, וכל כך משמעותיים. על היום בו בכינו ביחד, כולנו. על כל מי שנגזל מאיתנו בטרם עת,רק כי לא התפכחנו והבנו שצריכה להגיע העת. העת שכולנו, בהגדרתו- יהיה כל בני האדם,לא בני אותה קבוצה.
כמה הצטערנו שזה לא קרה קודם.
רציתי לספר לכם, על היום בו שרנו את התקווה בדום ,הציפורים כאילו צייצו בעוצמה מירבית במתכוון-למשמע קול המואזין קורא לתפילה וקול המתפללים בכותל. מאוחדים מתמיד.
רציתי לספר לכם על היום ההוא,שבגיל שמונה עשרה, נסעו הנערים לרכוש השכלה גבוהה-אקדמאית, ולא השכלה גבוהה בנשק, ובהרג.
אינני משוגעת כלל. לפני שלושים שנים בדיוק עמד העם היהודי הגר במדינת ישראל,בעת צפירה, וגורלו היה שנוי במחלוקת.
הוא עמד שם, זוכר את שנפלו למען,את אלה שנפלו בגלל, את אלה שנפלו כדי.
כדי שאני אוכל היום,
לבוא ולספר לכם על היום ההוא,
היום בו הכל נגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
