יש כאן המון משוגעים כמוני, אני יודעת. תקועים כבר שנים על כפתור הרענון בבית הקברות למילים הזה. אבל אני המשוגעת מכולם, מבטיחה לכם. ולו רק בשביל הסיכוי הקלוש שתקרא.
כאן. במקום הבטוח שלי, שמותר לי להיות בו הילדה שאהבה ופספסה אותך. והאישה והאמא שאני, שעדיין אוהבת.
רוב השנים הצלחתי להגיד לעצמי שהשתיקה שלי היא לטובתך, שאני עושה את הדבר הנכון. ואולי זה באמת היה הדבר הנכון לעשות אבל בשנה האחרונה אני לא מצליחה לעשות את זה. זה לא רק השנים והמלחמה והאש שבוערת בכל כך הרבה מובנים. זה גם לא רק הילד עם כובע הפאלקונס שהיית. זה הדבר הזה שאני יודעת שיהדהד אצלי בתדר הסודי הזה, ביני לביני, את כל השירים שלנו.
Time.
It needs time.
זמן פעם היה כל מה שהיה לנו. בספסלים האבודים, ברחבי הפארקים.
טובעים
בעולם המבוגרים המשוגע הזה.
וחשבנו שהבנו הכל אז.
שבראנו את האהבה במו ידינו.
שנהיה שונים.
שנהיה אנחנו.
All the way from the stars.
ואז כל החיים קרו.
ואצלי נשארה זעקה חנוקה על כל הרגעים שלא ראיתי אותך. גם כשנדמה היה
לי שראיתי, ולא.
לא.
אין לי שום הסבר מושכל. הייתי במקום כל כך אחר.
מטומטמת.
והיום יש בנינו אוקיינוס של זמן וכל הסליחה שאבקש בעולם לא תציל את הילד הזה בכובע של הפלקונס,
בתלתלים, בראסטות, מהצד השני של המסך. לא תעשה חסד עם הילד שנשאר לגמרי לבד לפני כל השנים האלה.
You bleed for me
I didn't get to notice you
אבל
סליחה. בכל זאת סליחה. כי זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות.
רק לכתוב אלף פעם לילד שהיית ולעצמי ולבכות לדף הוירטואלי שלי במילים שלא יגיעו אליך לעולם, ולומר לך שאני מצטערת ושהייתי עושה הכל אחרת ושהגיע לך פי אלף ממני.
ויש לך.
יש לך פי אלף ממני.
מישהי שראתה והאמינה בך לאורך כל הדרך, ואהבה אותך בלי תנאים וליוותה אותך בכל הדרך.
ואני
צריכה לשחרר.
.Just one life
וכל כך מאוחר להתנצלויות.
ואני לא מצליחה לשחרר.
וכל כך
כל כך מגיע לי.
HellKnight ,
01:53 30/4/2009:
להסביר במילים הגיוניות איך זה היה במקרה שלנו זה לא
ריאלי משהו.. מצד אחד הרגשות מצד שני הסבל והפגיעה.. כמו על מאזניים מדוייקים שכל
פעם שסטו מהמרכז אז יותר חושלנו.. ופחות הרגשנו, ופחות כאבנו.
ובסופו של דבר.. אחרי כל המילים היפות והתיאורים
הציוריים.. השורה התחתונה היא שאנשים משתנים.. לטובה או לרעה זה שאלה אחרת.. אבל
אנשים תמיד משתנים.. ושם מגיע המבחן הגדול.. ושנינו נכשלנו בו כבר מזמן..
אין זכר כבר לאנשים שהיינו.. אז בואי לא נעמיד שיש..
כי מה שנשאר מהם הוא רק הזכרון המתוק והכואב יותר מדי..
זו
תגובה שלך מ 2009. אחרי שהכל כבר נגמר.
אלה פרפורי
הגסיסה שיהדהדו לי בלב לעולם.
הלוואי
והייתי יכולה לגרום לך לדעת שגם אם לא ראיתי שום דבר, אהבתי אותך מאוד בדרך העצובה והמייסרת שהעברתי אותך. שאני עדיין אוהבת. שלנצח תהיה האחד. היום במרוצת השנים אני יכולה להגיד את זה בביטחון.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה.
וזה כבר לא יעזור ולא ישנה לך שום דבר עכשיו.
מקווה שאתה מאושר.
בטוחה שכן.
בתקווה שגם אני.
ועד אז, כותבת, כרגיל.
ואוהבת אותך לנצח נצחים.
לא הכל משתנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
