אז עוד חודש עבר. ועוד חודש. ועוד חודש. ועוד אחד. בהתחלה היו חששות. חששות מסיום הסגר. חששות מהחזרה לעבודה. מהשגרה. מהבוס. חששות מכל המצב הזה שהקורונה יצרה. חששות מכל הלחץ שהיה בעבודה.חששות שאני לא אצליח לעמוד בזה.
ואז. קרה הנס.
מישהו למעלה שמע תפילתי.
והסגר התארך והתארך. ואני חופשי. כלוא בין קירות ביתי. אבל בלב אני חופשי. אני לא מחוייב יותר לשום דבר. יכול לעשות מה שאני רוצה. לא חייב כלום לאף אחד. לא חייב לרצות אף אחד או להיות נחמד לאף אחד. אפילו לא חייב לדבר עם אף אחד או להיות בקשר עם אף אחד.
וזה בסדר. אני בסדר עם זה וזה נכון לי. אולי זה לא טוב בכללי. אולי אני בעצם סגור ומסוגר ובמצב ממש לא טוב. אבל אני סבבה עם זה. אני מוגן סוף סוף. שום דבר לא יכול לפגוע בי. זה רק אני וארבע קירות חדרי. רחוק מהערות. רחוק מזלזול. ציניות, שיפוטיות אינסופית. רחוק מכולם.
היו כמה שהרחקתי בעצמי. אולי אפילו קצת בכוונה. לפעמים אני מצטער על זה. לפעמים אני מתגעגע. אבל אני לא אהיה זה שיעשה איזהשהוא צעד קדימה.
ושאלו אותי. דווקא היום שאלו אותי. למה אני לא עושה את זה. למה אני לא הולך לטיפול. הרי כבר כמעט הייתי שם. כבר קבעתי הפנייה. כמעט השלמתי עם זה. אבל ברגע האחרון כבר לא יכולתי. אני לא יכול להוציא את הצד השני והקבור שלי. סגרתי אותו עמוק מדיי. וזה יכאב יותר מדיי.
ההתמודדות לא קלה. יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות. יש ימים שאני בוהה בריק שוכב במיטה. והראש שוב שם. הזכרונות חוזרים לפעמים. אומנם לא באותה תדירות. אבל גם הם שם.
אפילו אותך הרחקתי ממני. אשת הסוד שלי וחברת הנפש האחת והיחידה שלי.אפילו אותך הייתי צריך להשאיר מאחור. כדי שאוכל להיות סוף סןף לגמריי לבד.
אני חופשי.