קודם כל בן אדם, אחרי זה קצת מהכל

יום הזכרון עבורי הוא משהו מיוחד. אין לי אף קרוב משפחה שנפל בקרב ואין גם חבר שחיוכו קפא לעד בזמן. למעשה אני חושב שהחללים הקרובים ביותר אלי הם נספי אסון המסוק ברומניה אותם הכרתי במהלך שירותי גם אם לא דברתי איתם יותר מדי. אבל בכל זאת, ביום הזה אני מרגיש משהו מיוחד שקשה לי להסביר. ביום הזה אני מרגיש כחי הכרוך בתכריכי השכול הלאומי, מתייחד עם הכאבים והסיפורים של כל אלה שהיו ואינם, שנפלו ולא קמו עוד. אני גם שומע את הסיפורים של אותם אלה שמשהו נקרע מהם כמו איבר, כמו חלק מגופם. אני מקווה שלעולם לא אצטרך לשאת את כאב האובדן הזה. אני בחור מאד סנטימנטלי ולכן השירים כמו גם אותם סיפורים מדברים אלי מאד ולפעמים גורמים לזליגת דמעה על לחי. אני חש גאה על כך שבהיותי יהודי וישראלי אני יכול להרגיש את הכאב הזה שנובע מהזדהות עם אחיי לעם, אחיי לנשק, אחיי.

אני רוצה לחלוק איתכם שני שירים שתמיד מרגשים אותי מאד. הראשון הוא "החיטה צומחת שוב" של חווה אלברשטיין אשר נכתב לזכר אחד עשר בני קיבוץ בית-השיטה שבעמק יזרעאל שנפלו במלחמת יום כיפור. אני לא יודע כמה מהקוראים פה גרים בקיבוצים, מושבים או ישובים קטנים אך במקום כזה לאבד אחד עשר בנים בני אותו גיל פחות או יותר זה דבר שלא ניתן לתאר. מחיקת דור שלום, שכבה שלמה, חבורה שלמה שהיתה ולא עוד. הנופים המוזכרים בשיר גם הם מדברים אלי ומתארים את שלוות נופי העמק וארץ ישראל אשר ממשיכים להתקיים למרות המלחמות והשכול. אותם נופים שלמענם אנו נלחמים. השיר השני הוא "אחי הצעיר יהודה" של אהוד מנור שבשירו את השיר שכתב על מות אחיו האהוב ניתן לחוש בכאב החודר דרך המילים ורעד הקול. זהו שיר המבטא בצורה כל כך מדהימה את השכול והבכי על אובדן אח, חבר, אדם. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה עיניי נהיות לחות פתאום ואני מדמיין את ילדותי שלי דרך מילותיו. המגרש, הגן, המרפסת... ואז אני חושב, היכול להיות שכל אותן חוויות פתאום נמחקות כך פתאום וחולפות כמו זרד ברוח החמסין?

אתמול צפיתי בערוץ 10 בסרט "צריכה להפסיק לחכות". הסרט עוקב אחר בחורה צעירה ויפה בשם מעיין הוד אשר איבדה את אהובה באסון הנגמ"ש ברפיח במאי 2004. אותו אסון בו נהרגו שישה לוחמים לאחר שטיל פגע בנגמ"ש עמוס חומרי הנפץ בו שהו ושרידי גופותיהם התפזרו לכל עבר. תמונות חבריהם הכורעים בטור בציר פילדלפי בנסיון נואש למצוא שריד כלשהו מהם נצרב היטב בתודעתינו. אהובה של מעיין הוד היה חייל בודד בשם יעקב אשר על לארץ מסרביה כדי לשרת בצה"ל. הוא היה אלוף קראטה בארצו והוא חש כמיהה עזה לבוא ארצה ולשרצ בצבאה לאחר ששמע על המקום מחבר. הם נפגשו זמן קצר לאחר העליה, אומץ על ידי משפחתה בזכרון וכך התחיל להרקם לו סיפור אהבה אמיתי. הוא אף העניק לה טבעת ואמר לה שהיא מאורסת לו והיא, היא ממשיכה לענוד את אותה טבעת עד היום הזה. לאחר מותו הוטסה גופתו לקבורה בסרביה לבקשת משפחתו שם אך בניגוד למה שהוא עצמו היה רוצה כפי שמעיין מספרת שאמר לה. הוא חלל צה"ל היחיד כידוע לי אשר נקבר בחו"ל בלוויה צבאית ישראלית מלאה. בסרט מעיין טסה לסרביה, נפגשת עם חברו הטוב ביותר של יעקב ז"ל אשר אומר לה שיעקב היה רוצה שהיא תמשיך בחייה, דבר אותו היא מתקשה לעשות כבר שמונה שנים ואשר בגללו היא טסה, בנסיון להשתחרר. הסרט ריגש אותי הן בשל תחושת האובדן והכאב הגדולים מאד והן בגלל האהבה הכה עזה שהיתה בין השניים... אהבה לשמה. אני רק יכול לייחל לאהבה כזאת. מי יתן וכל בני האדם והבריות על פני כדור הארץ יזכו לאהבה כזאת ולא רק רומנטית אלא גם בין אדם לרעו.