עיר הירח

היה היו אנשים קטנים שחיו באי רחוק בשם אדגרה. באדגרה הייתה שפה משונה מאוד, שבה מה שאדם אומר מייד מתקיים לפניו.

לכן אנשים לעולם לא היו אמרים אחד לשני "אני רעב", כי אז הם ימשיכו להיות רעבים,

במקום זה הם היו אומרים "יש לי אוכל", ומיד היה נוצר להם אוכל והם היו אוכלים ושבעים.

האנשים האלה היו אומרים למישהו שפגע בהם "אני רוצה לסלוח לך" ואז האיש השני היה מבין שהוא פגע בלי שהאיש הראשון ימשיך להפגע.

אבל רק דבר אחד הם לא ידעו להגיד אחד לשני באדגרה- "ביי". הם תמיד היו מפחדים שמילות פרדה יגרמו להם להיות מפורדים לנצח, ולכן לא יכלו להגיד אותן. אפילו לא "להתראות" כי אז הם לא היו יכולים ללכת, כי הנה התגשמה משאלתם והם מתראים. 

אפילו שיכלו למצוא מוצא הם למדו לפחד כבר מהמילים האלה כי כל המבוגרים לימדו אותם כמה זה נורא, ותמיד כשמישהו היה אומר "ביי" הוא היה נפרד לעולם מהאיש האחר.

הדבר הזה יצר המון פגיעות באדגרה, כי אנשים היו פשוט הולכים באמצע השיחה פתאום.

יום אחד ילדה קטנה בשם מרינדה דיברה עם חברה שלה בשם אסטנוי ולא רצתה לפגוע בה ולכן המשיכו לדבר ולדבר עד שהיא כמעט נרדמה באמצע השיחה,

וגם איחרה את הזמן ללכת הביתה. 

אבל אסטנוי לא רצתה שמרינדה תלך ולכן אמרה "השארי איתי תמיד" וככה מרינדה לא יכלה ללכת למרות שמאוד רצתה.

היא אמרה לאסטנוי" לא, אני אלך" ובאמת היא הלכה והן לא התראו שנים רבות רבות בגלל זה, רק מהפחד ששוב יצטרכו להפרד.

ואז מרינדה פגשה זחל יפה, והיא כבר הייתה מבוגרת יותר ואמרה לו " אתה יכול לדבר" ובאמת הוא דיבר ואמר לה שאין לה מה לפחד, פשוט שתגיד "ל נורא שניפרד כי אחרי זה נחזור", ואז זה יקרה. וזה באמת קרה, וכל האי התחיל להגיד את המשפט הזה אחד לשני.

יום אחד, ילד חדש בשם לונור אמר שאפשר שהמשפט הזה בעצם יתקצר למילה ביינוקינו שזה הצורה הקדומה באי הזה למחשבה שמשהו לא נורא כל כך.

אחר כך קיצרו את זה עוד, וכל האי חזר בלי לשים לב להגיד "ביי".