עיר הירח

את זורקת את עצמך אל הקיר-

ותופסת,

ממש כמו שאהבת לעשות לכדורים.

את מתבוננת בשעות זוחלות

על הקירות המתיישנים.

את מבוהלת, ואין זמן, ואין

אלוהים.

הדקות מתפצלות,

מציירות טיח מקולף-

על קירות עקומים.

את מחפשת את קצה ההד

ששמעת רק לפני רגע,

בצבץ כדי לצבוע קירות באדום.

הגוונים של הלבן מביאים לך רק שקט.

זמן מתקלף ואיום.

הלבן נשאר אצלך בעיניים

כשאת עוצמת אותן לחפש

קצת הפוגה.

השקט מתכווץ בפינה כמו ילד,

מפני הדממה המתפרצת וגואה.

היד הכחולה מונחת על כתפיך,

את מתכווצת עם השקט,

ובוכה.

פוקחת עיניים לעוד קצת לבן,

קירות מתקלפים על רקע ישן,

ומחייכת לעבר פינה חשוכה.