עיר הירח

ביום שמש מתוך גשם

אני לא קוראת עיתונים,

רק רוח רחבה מרחפת

מעל פני המים.

ויש אור.

עריצות

להקות ציפורים עצומות

שטות אלייך בעיוורון,

את מסנוורת אותן

כדי שלא יערערו על

דרכייך.

בסוף, יודע כל מספר,

תמיסי כנפיהן-

שיפלו.

חמה

בקצה האופק הכחול דוהה

אל תוך החורף.

אבל מעל ראשי ליטוף

קרני קיץ מלאות נחמה.

רק לשכב על הדשא-

להיות אדמה.

להנשים עצמי בקווים דקים

של עיר מתמתחת:

ריח בתי קפה, וטחב, והמאה ה-20.

לטבוע בחסד עולמות

החולפים אחד לצד השני-

מקבילים.

דווקא היא שאין לה

שם מפוצץ ומקום

בין מלכים וים,

ולא נשבענו לה ועליה

עולה בזוהר חם מתוך ערפל אפרורי,

מתפשטת בעורקים- עוד פעימה ועוד,

עד שאשכח את עצמי.