עיר הירח

סוף המסיבה.

מטעמים חצי-נגוסים

מושלכים כלאחר-יד אל האשפה,

שם חתולי רחוב חסיני אשמה

ישביעו תאוותם לנגד עיננו

כמו מתפארים.

הכל כבד עד להכעיס:

הצלחות, הכיסאות, העפעפיים.

בכל צעד משהו מתנפץ.

ואת שונאת אותם

עם החיוכים שהם מדביקים

על התשר

במין שביעות רצון עצמית.

ואת שונאת אותם

כשהם אומרים:

"זה לא כבד לך?"

ואת רוצה רק לסגור את החודש

בפרצוף שלהם,

ולהגיע הביתה לישון.

סוף המסיבה.

את מקלפת מהעור שרידי

אדישות

ושירים מאוסים.

אומרים שאלו השנים הטובות, היפות.

סידרו אותנו

כפרחים באגרטל

שקמילתם ארוכה מהפריחה.

צריך לנסוע הביתה-

עוד מעט זריחה.

את צריכה תמיד שיער חלק,

בטן חלקה, רגליים

חלקות. זהו שמו של המשחק

הזה: מבטי עיניים,

ועור רך, אל תרימי-

זה כבד, וילדים אם

תסכימי או שלא תסכימי

בסיוטייך הם באים.

ורק עוד קצת לרדת

רק קילו-שניים של

איפור. ממה את מפחדת?

אצלך הכל בשל.

בכל מקום ישנה טבעת,

וצילה מתארך והולך.

בחיי אני נשבעת:

בקרוב אצלך.

בנתיים דוחק השמלה,

צרות עקב גבוה,

מחשוף- כל מה שקיבלה

ישירות מידי אלוה.

במדינת ישראל כבר לא צריך לבחור-

גברים מקדימה, ונשים מאחור.

עומדת מבוהלת אישה בהריון

בסופו של אוטובוס מתנדנד,

לתת לשבת בבטחה לא עולה כלל בדמיון,

בשבילה- אף גבר לא עומד.

זקנה כפופה עם יד חבושה

לאוטובוס עולה,

במהלך נסיעה פתלתלה:

"לא תוכלי לשבת כי טמאה את,

כמו מעבירת מחלות, כמו מצורעת".

ילדה בת שמונה נפרדת מאב

"אסור לך לשבת לידי עכשיו,

נפגש שוב אחרי הנסיעה,

כי לפדופיל מאחורי את ממש מפריעה,

מעוררת את יצר המין בלי בושה,

כי לא בת אדם את, הרי את אישה!"