עיר הירח

כל הציפורים

אותן אני יולדת

מתות.

אני מפזרת קבריהן

בין השירים שלי

[אלו שלעולם לא יראו אור יום

או ימתחו את כנפיהם],

מקוננות אצלי בבטן,

גוזלות לי את האויר.

         *

לעולם לא תהיה לך מנוחה.

פזרי מיטות לרוח;

להשעין ראשך

על כתף שונה כל לילה.

הוא מרוכז-

הרעל שלך;

שתי ממנו במשורה.

מי אמר שיש לך זכות?

חזרי לצל,

לשירים של אוונסנס,

לילדות שמעולם לא הייתה לך,

חזרי אחרי חתולים;

שם מותר לך לבכות.

         *

כחול עד אין-סוף.

הוא עוטף את הקרע

שיש לך בבטן

בשלל דאגות קטנות

של יומיום,

הוא לבד דואג לך

בזמן שאת נבלעת

בין שתיקות לרהיטים.

לא אכתוב על שפתיה, שאיכשהו זזות לאט גם כשהיא מדברת מהר,

לא אכתוב על חמוקיה המציתים אש בחלומותי,

לא אכתוב על שיערה ונגיעתו הרכה בפנים,

לא אכתוב על צוואר, כתפיים, שדיים, עכוז, אפילו שהיא יפה כל כך.

היא לא תמונה לתלות בשירותים של איזה פאב.

יש לה אש כחולה בוערת בשקט,

היא נמצאת בעולם בצבעים חדים, ברזולוציה גבוהה יותר איכשהו.

לדברים שהיא אומרת יש הד של הזרקור האינסופי.

מתחשק לי לעשות מלחמת סייף עם מחשבותיה.

אכתוב לה רק זאת:

הזוהר בקצות משק כנפיה

כישף את מבטי כחרק אל האור.

אני מטפסת מעל חומות הדיבור:

מילה ועוד מילה-

לראות שבבי חיוך.

יש בה משהו אסור, מתוק,

לבלוב שלא יקמול לעולם,

ברק שהולם בך.

ההילה שלה היא סיבה לכתוב שירים.

אכן, סודן של אבנים

שהן פיסות שמיים.

בנצנוצי הטל בשחר

הן מהדהדות זוהרן.

כתבתי סונטות משלי, אבל

ליבי נכתב בעט אחרת,

כמו ידעה אותי עד עמקי הנפש;

אני מגלה בה את עצמי.

בזכותה אני אחרת.

אדוות הקול שגווע בנבכי הזמן

מציפה אותי

שלא אשקע.

בזכותה אני זוכה

באור מן ההפקר.