עיר הירח

משב בריח מייפל פורע שערות הוילון.

שמש שולחת ידה בהיסוס כדי ללטף פנייך בשנתך.

זה חסד

שמותר לי להיות כאן

בין צלצולי האור המנקדים את חלומך.

משהו בתוכך נמתח ומתכדרר;

להגיע עד סיפך כמו גלים של ים,

כמו חול

ברווח בין אצבעות הרגליים,

כמו הריח שנשאר

שעות ארוכות אחרי.

ולעצור-

שלא לרמוס כנפי השינה

הסוככות עלייך.

למדוד כל נשימה

שלא לכבות את הקסם.

ולא למהר.

יש פח מתחת לכיור של הרגש

אליו אזרוק את כל חתיכות העצמי המקולקלות,

אלו שאין איש הרוצה בהן.

לכל חתיכה יש סיפור

אותו אשטוף עם המים,

וגם קצת סבון- להבריק,

שאהיה ראויה לאהבה.

הגעת בזמן הנכון

לאסוף זכוכיות זעירות מהקרעים בעורי,

לעשות ממני פסיפס נדיר

של תוצרי לוואי צבעוניים,

להגיד לי מלים

של מישהו אחר-

כמו הנשמה.

בכל מקום אני עוקפת

זכרונות

כמו פרחים מוגנים.

משטף היומיום אני מצילה

חרוזים צבעוניים

לשירים שיבואו.

חסרים לי פקקי התנועה-

זרם האכזב של העיר.

ושהיינו שרות יחד.

תמיד בסוף אני נסחפת אלייך

במחול: הלוך ושוב -

42 שקלים

כמו תפילה.