עיר הירח

לו לפחות הוקרתם: בזכותך,

או לפחות זכרתם את השם,

היה בזה משהו נסבל.

הייתם שואלים:

"מה עם הילד?"

והייתי עונה: "בסדר",

למרות שזו ילדה.

מישהו היה אומר:

"את חולה? את נראית קצת חיוורת,

לא היית אז ניקיתי לך

מההכנסה".

אולי כבר יש לכם אחרת-

מנוסה, צעירה יותר,

שלא פוזלת לעבר

עבודות אחרות,

או חיי משפחה.

עדיף כזו שלא תדבר עברית.

שעיניה יהיו תמיד ברצפה,

ממרקות.

שפופה, שאפשר לדלג מעליה.

כזאת שלא תכתוב על זה שירים.

סוף המסיבה.

מטעמים חצי-נגוסים

מושלכים כלאחר-יד אל האשפה,

שם חתולי רחוב חסיני אשמה

ישביעו תאוותם לנגד עיננו

כמו מתפארים.

הכל כבד עד להכעיס:

הצלחות, הכיסאות, העפעפיים.

בכל צעד משהו מתנפץ.

ואת שונאת אותם

עם החיוכים שהם מדביקים

על התשר

במין שביעות רצון עצמית.

ואת שונאת אותם

כשהם אומרים:

"זה לא כבד לך?"

ואת רוצה רק לסגור את החודש

בפרצוף שלהם,

ולהגיע הביתה לישון.

סוף המסיבה.

את מקלפת מהעור שרידי

אדישות

ושירים מאוסים.

אומרים שאלו השנים הטובות, היפות.

סידרו אותנו

כפרחים באגרטל

שקמילתם ארוכה מהפריחה.

צריך לנסוע הביתה-

עוד מעט זריחה.

אנשים, אנשים בכל.

בכל מקום שאת מפנה את מבטך -

את מפנה את מבטך.

טלפון. לישון.

כאילו לא אכפת לך.

לא לישון, טלפון,

כאילו אכפת לך.

אכפת לך,

אבל את רק רוצה לישון;

אז את מפנה את מבטך.