עיר הירח

בוקר קורץ לפחים בוהקים,

שמש מהתלת בחתול קטן,

המון עם צוהל ורעבתן

פוקד באלפיו את השווקים.

שובבה שכמוה,

בגני משחקים מתרוצצת:

רוח להוטה, נוצצת

אל חלונות הבניין הגבוה.

עירי קלועת הצמתים,

פרועת אילנות ומרצפת-

מתגלגלת במורד הרחוב,

מציצה מבין הבתים.

עיר שכזאת מחוצפת

איך אפשר שלא לאהוב?

בא אביב לבניינים גבוהי הצמרת,

לנהר האספלט השוצף בחדווה.

אורות פרחוניים נפתחים לראווה;

מפזרים אבקניהם על מכונית עוברת.

לעיר ההוללת דרכים משלה

למזג אנשים ותשוקות לקוקטייל,

שיכורה, מלאת זוהר, קורצת לליל,

ורוקדת סביבו כאיילת קלה.

אביב בעיר. חושיה ערים,

מושכת את בתי-הקפה באודם,

מתקשטת באורות רמזורים.

הולכת בדרכי כל הערים

שיהיו אחריה ושהיו כאן מקודם:

לשטוף אותנו סנוורים. 

מה יפים חמוקיה באור הצהריים -

כל תמרור בשל כפרי,

זמנים טובים הם לעירי;

עוברים לאט - בעצלתיים.

הד התנועה כשחוק פעוט

הקורא לה: אימי האהובה.

והיא אותו אוספת בחיבה,

מושיטה כבישי זרועות.

אכן- עת ומקום ושלוות הקרייה,

זמן חסד וניחומים,

והרמוניה - עיר ואם.

וגם השמש בהתאם

על אותה יפייפיה

מפזרת אור חמים.