עיר הירח

המים קרירים, האויר חם,

מלוא ריאות צלילייך

מהדהדים במעמקים.

את לא פגשת אותי.

קסמך- חזיון תעתועים,

דמדו-

מים. הכל מים:

בבטן, בראש.

אני צופה בך צפה:

ציפורי צפונותייך מצטופפות

תחת צעיף צוף מתוק,

שקוף.

בסוף אני חוזרת אל חופי;

מהמים נפלטו קטעי-שירים

אותם אני שומרת למזכרת.

בניצני הבוקר תעברי לעיר אחרת,

וכל שהיה ביננו- חלום היה.

אני מוסרת עצמי להזיה

שעוד מבט- היית נשארת.

קללה נמרצת ורחוקה מגעת

מהתלת בעולמי תדירות,

אנחנו בקושי מכירות,

אל תחשבי שאינני יודעת.

זה סיפור שאני ממציאה

לעצמי. ולך- שתיקה נרחבת

מעל תהום גלים-גלים,

וסיפור- מלאכת מחשבת

סובב אותנו במעגלים.

ואין יציאה.

כל הציפורים

אותן אני יולדת

מתות.

אני מפזרת קבריהן

בין השירים שלי

[אלו שלעולם לא יראו אור יום

או ימתחו את כנפיהם],

מקוננות אצלי בבטן,

גוזלות לי את האויר.

         *

לעולם לא תהיה לך מנוחה.

פזרי מיטות לרוח;

להשעין ראשך

על כתף שונה כל לילה.

הוא מרוכז-

הרעל שלך;

שתי ממנו במשורה.

מי אמר שיש לך זכות?

חזרי לצל,

לשירים של אוונסנס,

לילדות שמעולם לא הייתה לך,

חזרי אחרי חתולים;

שם מותר לך לבכות.

         *

כחול עד אין-סוף.

הוא עוטף את הקרע

שיש לך בבטן

בשלל דאגות קטנות

של יומיום,

הוא לבד דואג לך

בזמן שאת נבלעת

בין שתיקות לרהיטים.