עיר הירח

בפעם שעברה התמקדנו בסחורה, הפעם נתמקד בעבודה. לצורך כך ניקח שתי סחורות: שולחן ושמלה. נניח ששולחן ערכו כפול מערך השמלה.

השולחן הוא ערך שימוש המספק צורך מיוחד. כדי ליצור אותו נדרש סוג מיוחד של פעולה יצרנית. העבודה, שיעילותה מוצגת בערך השימוש של התוצר שלה (למשל שולחן), נקראת גם "עבודה מועילה".

כמו שהיינו צריכים להתעלם
מהיבטים מסוימים של הסחורות כדי שניתן יהיה לסחור בהן, כך גם נצטרך לדון בעבודה אך
ורק מבחינת ההישג התועלתי שבה.

כמו ששולחן ושמלה הם ערכי שימוש השונים זה מזה במהותם, כך גם
שונות במהותן העבודות שיצרו אותם: נגרות ותפירה. אם הדברים לא היו שונים במהותם,
ולכן בהכרח מצריכים עבודות שונות כדי לייצר אותם, הם לא היו מתחלפים אחד בשני
כסחורות. מי שיש לו כדורגל לא מחליף אותו תמורת כדורגל.

כדי ליצר מגוון רחב של סחורות דרוש מגוון רחד של עבודות שונות מסוגים שונים, כך מופיעה "חלוקת עבודה
חברתית". חייבים לעשות חלוקת עבודה חברתית כדי ליצר סחורות, אבל לא בכל מקום
בו יש חלוקת עבודה חברתית התוצרים הם סחורות, לדוגמא: במפעל יש חלוקת עבודה חברתית,
אבל הפועלים במפעל לא סוחרים אחד עם השני בתוצרי עבודתם. רק תוצרים של עבודות
פרטיות, עצמאיות, ובלתי תלויות הופכים לסחורות שניתן להחליף אחת בשנייה.

מה למדנו? ערך השימוש מכיל
בתוכו עבודה מועילה (כלומר בהכרח העבודה שיצרה אותו היא מועילה), בנוסף ערכי שימוש
לא יכולים להתחלף אחד עם השני כסחורות כל עוד הם תוצרי אותה עבודה עצמה, הם חייבים
להיות תוצרים של עבודות השונות במהותן.

חברה שרוב תוצריה הם סחורות,
כלומר חברה של יצרני-סחורות, מתפתח בה הבדל מהותי כזה בין העבודות והן הופכות
לעסקים פרטיים של יצרנים עצמאיים הסבוכים ברשת מורכבת, שבסופו של דבר יוצרת חלוקה
חברתית של העבודה.

לסחורה לא אכפת. לשמלה לא
אכפת אם לובשת אותה התופרת או הלקוחה שלה. גם היחס בין השמלה לבין העבודה שמייצרת
אותה לא משתנה בכלל מזה שתפירה הפכה למקצוע עצמאי בתוך החלוקה החברתית של העבודה.

אנשים תפרו עוד הרבה לפני
שהיו תופרים, בכל הזדמנות שהיה להם צורך בלבוש. מציאותו של משהו מ"עושר
החומרים" שאינו נתון מהטבע חייב לנבוע, או להיות קשור באופן מחייב, לפעולה של
יצור תכליתי שהופכת חומר מסוים למוצר המספק צורך מסוים של האדם- כלומר: עבודה.

לכן העבודה המועילה היא תנאי
הכרחי לקיומו של האדם, ללא קשר לצורות החברתיות, לכל אורך ההיסטוריה, בכל מקום,
לתמיד. עבודה מועילה היא הכרח נצחי כדי לקיים את חיי האדם.

ערכי שימוש, כלומר הגוף הפיזי
של הסחורות, מורכב משני דברים: חומר ועבודה. תמיד יהיה חומר שקיים בטבע, ללא עזרתו
של האדם. אי אפשר ליצור יש מאין, אפשר רק לשנות צורה לחומרים הקיימים.

גם בעבודה תמיד מסתייעים
בכוחות מהטבע, לכן העבודה היא לא המקור היחיד של העושר החומרי, גם הטבע הוא מקור.

עכשיו נחזור לערך הסחורה; אמרנו ששולחן
שווה לשתי שמלות, כלומר שיש בדברים הללו משהו משותף שניתן להשוות (ראו חלק ראשון),
לכן הם ביטויים אובייקטיבים לעבודה מסוג שווה.

אבל נגרות ותפירה הן עבודות
שונות במהותן. בנסיבות חברתיות מסוימות יכול אותו אדם לעבוד בעץ ולתפור לסירוגין,
ואז נגרות ותפירה מפסיקות להיות תפקידים מיוחדים, קבועים ועומדים של יחידים שונים,
ונהיות ביטויים שונים לעבודתו של אותו יחיד. בחברה הקפיטליסטית מסופקת מנה מסוימת
של עבודה אם על ידי נגרות, ועם על ידי תפירה, הכל לפי שינויים בביקוש העבודה.
מה זאת אומרת מנה מסוימת של עבודה אנושית? זאת אומרת שלא מתייחסים לצורה המיוחדת
של העבודה, ובטח לא לתועלת שצומחת ממנה בסוף, אלא רק ל"השקעה של כוח עבודה
אנושי". נגרות ותפירה שוות בכך שהן השקעה יצרנית של מוח האדם, שריריו, עצביו,
וכו', ומבחינה זו שתיהן עבודת-אדם. ערך הסחורה מייצג עבודת-אדם "סתם",
השקעה של עבודה אנושית בכלל. וכמו שבחברה שלנו ממלא רמטכ"ל או מנכ"ל
תפקיד חשוב, ואילו אדם "סתם" ממלא תפקיד עלוב למדי, ככה גם בעבודה
האנושית. מדובר בכוח עבודה פשוט, שיש לכל אדם רגיל, בממוצע, ללא התפתחות
מיוחדת. אפילו שבחברות שונות האופי של "העבודה הפשוטה הממוצעת" משתנה,
עדיין לכל חברה יש את המושג הזה.

עבודה מורכבת נחשבת כעבודה
פשוטה מוכפלת, ולכן כמות קטנה יותר של עבודה מורכבת היא כמו כמות גדולה של עבודה
פשוטה. אפשרי שסחורה תהיה תוצר של עבודה מורכבת ביותר, אבל ערכה הוא המשווה
אותה לתוצר של עבודה פשוטה, ולכן היא מייצגת כמות כלשהי של עבודה פשוטה בלבד.

מי קובע כמה "עבודה
פשוטה" צריך כדי להשוות לתוצר של עבודה מורכבת? את זאת קובעים מאחורי גבם של
היצרנים בתהליך חברתי, ולכן זה נראה שהיחסים הללו קבועים מראש. מעכשיו נתייחס לכל
כוח עבודה כאל כוח עבודה פשוט, כדי לדלג על הצורך בתהליך שהסברנו עכשיו, שממילא לא
המצאנו והוא קורה בחברה.

מה למדנו? ערכי השימוש שולחן
ושמלה הם צירוף של חומר ופעולות מכוונות לתכליות שונות, אבל הערכים שולחן ושמלה הם
גביש עבודה מסוג שווה, וגם העבודות בגלל זה מציגות רק את התכונה שהן השקעות של כוח
עבודה אנושי, פשוט.

אבל שולחן ושמלה הם לא רק
ערכים סתם- הם ערכים שאפשר למדוד את הכמות שלהם, ולפי ההנחה שלנו שווי השולחן הוא
שתי שמלות. מה יוצר את ההבדל בכמות? העובדה שלוקח לייצר שולחן פי 2 משלוקח לייצר
שמלה, במדדים של השקעת כוח עבודה פשוט.

כדי ליצור ערך שימוש מסוים
צריך עבודה מיוחדת מבחינה איכותית (כלומר מהותית), ואילו כדי ליצור ערך חליפין צריך רק למדוד את הכמות של העבודה במדד עבודה פשוטה.
מכאן נובע שביחס מסוים (למשל 2 על כל 1) יהיו סחורות תמיד ערכים שווים.

אם לא משתנים תנאי היצור- הרי מדד ערכה של
השמלה הוא ביחס לכמות. אם שמלה מייצגת יום עבודה, אז שתי שמלות- שני ימי עבודה.
אבל אם ישתנו תנאי היצור ויקח פי 2 זמן לתפור שמלה? אז השמלה החדשה תהיה שווה לשתי
שמלות שנתפרו קודם, לפני השינוי. ואם יקח רק חצי מהזמן לתפור שמלה? אז שמלה תהיה
שווה רק חצי שמלה, זאת למרות שבשני המקרים השימוש בשמלה הוא אותו שימוש, ולמרות
שתפירה לא השתנתה במהותה מקודם, רק כמות העבודה השתנתה.

כמות גדולה יותר של ערך שימוש היא בעצמה
עושר חומרי רב יותר: שני שולחנות- יותר משולחן אחד. שתי שמלות יכולות ללבוש שתי
נשים במקביל, ואילו שמלה אחת- רק אישה אחת. בניגוד לעובדה הזאת לעיתים ערך השמלה
(ליחידה) יורד ככל שיש יותר שמלות.

זה נובע מהאופי הכפול של העבודה; העבודה היא ממשית, מועילה ויוצרת דברים ממשיים שהם ערכי שימוש.
ככזו היא מועילה יותר (מייצרת יותר)  כשכוח
היצור גדל, אבל עלייה בכוח הייצור לא תשפיע על הערך של השמלה באותו אופן, כי
העלייה בכוח הייצור משפיעה רק על העבודה כדבר ממשי, ולא על העבודה בפן השני שלה-
כדבר מופשט ("עבודת-אדם סתם"),
ולכן ככל שירבו התוצרים על אותה שעת עבודה מופשטת, כן ירד ערכו של כל תוצר בנפרד,
כי יקח פחות זמן לייצר אותו מאשר לקח קודם.

מעתה כדי להפריד בין המושגים נקרא לעבודה
הממשית שיוצרת ערכי שימוש- "עבודה", ולעבודה המופשטת, היוצרת ערכים-
"עמל-אדם". 

עושר החברה הקפיטליסטית נראה כהצטברות עצומה של סחורות, לכן דבר ראשון אנחנו עוסקים בסחורה. סחורה היא, קודם כל, גוף שיש בו, בתכונותיו שלו, כדי לספק צורך מצרכי האדם (גם צרכים אמיתיים וגם צרכים מדומיינים), ואין זה משנה אם הסחורה עונה על הצורך באופן ישיר, או בהיותה כלי לייצר איתו מוצר נוסף, שהוא עתיד להיות המענה הישיר. דוגמאות:

כל דבר שיש בו תועלת ניתן להסתכל עליו משתי בחינות: איכות וכמות.

עצם יעילותו של דבר הופכת אותו ל"ערך-שימוש", אבל ככזה הוא תלוי בגוף הסחורה עצמו, כי רק הדבר עצמו (נגיד הסיר) יש לו ערך שימוש (זה נקרא גם נכס). לא ניתן להשתמש בכסף (השטרות) כדי להחליף סיר בערך השימוש שלו, כי אי אפשר לבשל אוכל בתוך שטרות של כסף באותה צורה שבה מבשלים אוכל בתוך סיר. ערך השימוש לא משתנה אם צריך לעבוד קשה עבור אותו חפץ או אם לא צריך; הסיר לא ישנה את נפחו, את מוליכות החום שלו, או את הצורה הפיזית שלו אם עבדתי ממש קשה בשמש הקופחת כדי להשיג אותו, או אם קיבלתי אותו במתנה. הנחת יסוד היא שלערכי שימוש יש כמות שהיא קבועה, לדוגמא: 10 טון ברזל ישארו 10 טון ברזל, ולא משנה כמה ידיים הם יחליפו בדרך, והם יוכלו לשמש מילוי צורך ממשי (למשל הולכת חשמל) בדיוק כמו 10 טון ברזל אחרים. ערך השימוש הוא דבר שמתממש בפועל רק בשימוש עצמו, כלומר בצריכה. אוכל נהיה ערך שימוש רק עבור מי שאוכל אותו בפועל, למשל.

ערכי השימוש הם התוכן החומרי של העושר (נגיד מכונית יקרה היא ערך שימוש בתורת כלי רכב, אבל יש לה גם ערך חברתי בתורת סמל סטטוס. רק לערך של המכונית בתורת כלי רכב, או בצורת שימוש חומרית אחרת, אנחנו מתווכנים כאן כשאנחנו אומרים "ערך שימוש").

חוץ מערך שימוש יש לסחורות גם "ערך חליפין".

במבט ראשון ערך החליפין נראה כמו יחס כמותי, הפרופורציה לפיה מתחלפים דברים בדברים אחרים. יחס כזה נתון כל הזמן לשינויים, לכן ערך החליפין נראה כמו משהו מקרי, מן הסכם פנימי אקראי בין שני אנשים. זה לא כך. בואו נבחן את זה מקרוב:

סחורה מסוימת- למשל חבילת פסטה - מוחלפת בכמות כלשהי של ספלי קפה, כמות שונה של ספרי ילדים, ובכמות אחרת של לבבות משוקולד, ובגלל שכולם יכולים להתחלף בחבילה אחת של פסטה, יוצא מזה שהם יכולים להתחלף אחד בשני, כלומר ערכי החליפין שלהם שווים.

שלושה דברים נובעים מכאן:

1. ערכי החליפין של חבילת פסטה (חצי ספל קפה, 20 לבבות משוקולד, וכו') הם ביטויים שונים לדבר אחד שווה.

2. ערך החליפין נבדל מהתוכן של החפץ עצמו; המשוואה תשאר נכונה אם נוריד ממנה את חבילת הפסטה, כלומר המשוואה כבר לא תלויה בפסטה הפיזית, ויכולה להתקיים בלעדיה, כלומר ערך החליפין של הפסטה מתקיים גם אם לא מתקיימת הפסטה עצמה באופן פיזי בשוק.

3. אפשר לייצג יחס חליפין בין כל שתי סחורות בעולם בעזרת משוואה כזו (למשל ספה אחת = 120 מחבתות). 

מה זאת אומרת שאפשר לייצר משוואה כזאת? שיש משהו משותף, על אותה סקאלה, שקיים בשני הדברים השונים כל כך במהותם החומרית, ואת הדבר הזה ניתן להשוות למשהו שלישי (למשל ספה אחת = 120 מחבתות = 2 טלויזיות), והדבר השלישי הזה הרי הוא לא הראשון ולא השני. כל ערכי החליפין של כל הסחורות מועמדים על אותה סקאלה משותפת, וזה לא משנה מי יותר גדול בסקאלה הזאת ומי יותר קטן, זה מראה על משהו משותף בינהן שניתן למדוד. דבר זה לא יכול להיות תכונה אמיתית של אחת הסחורות. תכונות כמו מוצק, ישר, שקוף לא באות בחשבון כאן.

 תכונות של הדבר עצמו באות בחשבון רק כשחושבים על ערך השימוש של הדבר, אבל הן אינן רלוונטיות לערך החליפין, להפך! מה שמציין את אופיו של יחס החליפין בין סחורות- היא דווקא ההתעלמות מערך השימוש שלהן. כלומר שתי סחורות (למשל תיק ואופנוע) מאוד שונות בערך השימוש שלהן, אבל בערך החליפין שלהן רק הכמות שונה (אופנוע = 3000 תיקים, נניח), הסקאלה עצמה היא תכונה שווה לשתיהן (כי את שתיהן ניתן למדוד בפרמטר הזה).

אם לא נתייחס לערך השימוש של הסחורות- לא ישארו להן תכונות, חוץ מאחת, שהיא הסקאלה שראינו קודם: כל הסחורות הן תוצר-עבודה (כלומר נידרשת עבודה כדי ליצור אותן), בזה הן עומדות על משהו משותף שיכול לקבוע את ערך החליפין שלהן על משוואה אחת. אבל כאן צריך להתעלם לא רק מכל תכונה אמיתית של התוצר עצמו, אלא גם מכל תכונות העבודה המיוחדות שיצרו אותו (ערך החליפין של המוצר לא משתנה אם ייצרו אותו בשמש, במשרד, בכיף, בסבל...), ואז העבודות משילות את ההבדלים הבסיסיים בינהן והופכות ל"עבודת אדם מופשטת".

אז מהו אותו ערך חליפין? עבודת אדם מופשטת שהתגלמה בתוצר כלשהו. איך ניתן למדוד את הערך הזה? ע"י הכמות של העבודה שהושקעה בו. ואיך ניתן למדוד כמות של עבודה? לפי זמן (בשעות, ימים, חודשים...).

כלומר- אם בממוצע לוקח להכין סיר מרק שעה של עבודה- לפי זה יקבע ערכו בחברה.

לכן: סחורות שצריך אותו זמן עבודה הכרחי מבחינה חברתית כדי לייצרן שוות בערכן.

לכן נאמר שערכן של סחורות הוא בעצם זמן עבודה הכרחי מבחינה חברתית שמתגלם במוצר כלשהו.

מכאן- הערך של סחורה היה נשאר קבוע, אם זמן העבודה לייצרה היה נשאר קבוע. אבל אין זה כך: זמן העבודה משתנה כל הזמן עם כל שינוי שחל בכוח הייצור של העבודה (למשל כאשר מכניסים מכונות לוקח משמעותית פחות זמן לייצר מאשר קודם, או כשיש גשם אז הירקות גדלים יותר בקלות על כל שעת עבודה). ככל שקל יותר לייצר סחורה מסויימת, כלומר שהיא דורשת פחות זמן עבודה, כך יורד מחירה (ליחידה) בשוק, ולהפך.

כמובן מדובר בסחורות בסיס, כגון פחם מבטן האדמה, חומרי גלם. סחורות מורכבות יותר כגון בגדים דורשות אמצעי ייצור (כמו הסיר שמופיע בתמונה 2, נניח שלבגדים מדובר בבדים וכלי תפירה) שגם הם ערכם נמדד בזמן העבודה שנדרש להכין אותם, ואז צריך לחבר את זמן העבודה שנדרש להכין את הבד+ זמן העבודה שנדרש להכין את הכלים של התפירה + זמן העבודה שנדרש לעשות בעזרתם את הבגד עצמו. ככל שהסחורה יותר מורכבת, ככה יש יותר אמצעי ייצור שצריך כדי ליצור אותה, ומחברים את כל זמן העבודה שמתגלם בכל אחד מהאמצעים גם כן.

יש דברים שהם לא סחורה, כי יש להם ערך שימוש, אבל אין להם ערך חליפין: אויר, עצים שגדלו פרא, וכן דברים שאדם יוצר לעצמו כדי לספק צרכי עצמו. אם ירצה האדם ליצר סחורה עליו ליצר דבר שיש לו ערך שימוש גם בעיני אחרים (נקרא גם ערך שימוש חברתי), כלומר שגם אחרים יחשבו שהוא מועיל למשהו וירצו אותו, וכן עליו למסור אותו לזולתו ע"י פעולת חליפין (החלפה של מוצר במשהו אחר שווה ערך לו). כמו כן לא ייעשה שום דבר לערך אם אין בו ערך שימוש; אם הוא חסר תועלת אז גם העבודה שיצרה אותו לא נחשבת ואינה מייצרת ערך. לדוגמא: כשמייצרים משהו בדרך כלל זורקים לפח דברים שלא צריך אותם. אם אף אחד לא חושב שצריך אותם למשהו, אז זה לא משנה שהיה צריך לקיים את העבודה כדי ליצור את הזבל הזה, עדיין הוא לא שווה כלום.

________________________________________________________________________________________

זהו חלק מפרוייקט הנגשה של הספרים של מרקס. כאן מדובר על הספר "הקפיטאל", מהדורת 2011 בעברית.