עיר הירח

*

איך נחבא בקצה הדף,

מיותם,

משפט ראשון של שיר,

ועליו מתנוסס כאות קין

הציון

נכשל.

*

בחלון הראווה של החנות

ששמה הצלחה

אני זורקת כלאחר-יד

מנעמי אזניים

כדי שלא יבדקו מה

יש לי במחסן.

*

כשהמורה שואלת שאלה

אני ממהרת לעמוד

בינה ובין שירי -

שם אין תשובות נכונות.

הארובות כופפו ראשן.

עשנן ירד לחצי התורן.

אנקצה צורמנית של תחילת עבודה

עברה כילדה בוכה

בין רבבות של אבאים זרים.

שרירי מתכת מכווצים

מיאנו

לחזור לתלם.

אלפי מסכים פקחו עיני מפלצת,

והחלו נוהמים ככלבים רעים.

ולמרות שהמריבה נדמה;

אנו חוזרים יום-יום עם חבלות

במפרקי הנשמה.

ולמרות שזה צורב בבטן;

צריך להלחים אותנו

חזרה לשגרה.

השביתה נגמרה.

א.

כאן מחרשה רחבה נגררת,

ואני הנושאת בעול;

בשדה- זו העיר הסוררת,

בה כל זיק עיניים- שיבול.

והלחם צר, וכל יום עד הערב

שבע שנים שחונות יעבור.

אדם ניגש אל יומו בהנף החרב

ובנפשו תמונתו של זוהב השאור.

ורק בנפשו היא- אמיתית וזוהרת,

וטובה שבעתיים מאלף ברכות.

עבורה בכל יום הוא מניף את החרב,

ושב פצעי עוד קרב לאחות.

ושם בגלות הלחם ניתן כמתנה,

ואין כל סיבה להתאמץ.

שם חג הפסח כל ימות השנה,

וכל אותו שפע-חמץ.

ב.

כאן מחרשה רחבה נגררת,

ואני הנושאת בעול;

בשדה- זו העיר הסוררת,

בה כל זיק עיניים- שיבול.

והלחם צר, וכל יום עד הערב

שבע שנים שחונות יעבור.

אדם ניגש אל יומו בהנף החרב

ובנפשו תמונתו של זוהב השאור.

ורק בנפשו היא- אמיתית וזוהרת,

וטובה שבעתיים מאלף ברכות.

עבורה בכל יום הוא מניף את החרב,

ושב פצעי עוד קרב לאחות.

וחרבי מכותת לאת, כמדומני -

זו מצוות לימודי והדם,

ואתייצב בגפי מול העיר המודרנית

ובנדני אמונה באדם.