עיר הירח

[לזכר שירה בנקי]

המאכלת נשמטה מידו.

למולו יחידו אשר אהב-

סמור מפחד. דמעותיו

הודפות את פני הגורל.

וכל האלוהים הגדול:

המים, האש, הנצח-

רחוקים מגעת,

והוא- האהוב-

קרוב, אמיתי. הריח

של אימתו חריף ומנצח,

ממלא את החלל ולא משאיר מקום

לכל הידוע מראש.

נפלאתה אהבתך

בחצבה סדק בצוקי ליבך;

שברירית כמו פרפר אל מול הדבקות.

ולמרות הלהט ששרר עריץ וגא

מעל עיקשות התובנות החירשת,

ולמרות הצער הנוגה

וטביעת מגפו הרועשת

בליבי, ולמרות סער זכרונות

ששנתי קרבן לו בכל לילה,

ותשוקתי עם כל הארמונות

של ציפייתי שעוד לא די לה,

ולמרות כוחם להכניעני,

ולמרות שעוד שלך הינני,

ולמרות שדמי לך מתאווה;

e pur si muove*

*"ואף על פי כן נוע תנוע"/גלילאו גליליי

*

כשעיטמים מנפנפים

ביכולתם

לנצח את כח המשיכה;

לרגע אני חושבת שגם

אני.

*

רק דעי שנשמתי מוסחת

מכל רשרוש עלים.

אני רואה אותך אורבת

על סף כל זיכרון,

מאחורי כל השירים.

סערת עלי:

בשיניים, בציפורניים.

אני שומרת אותך

בצד הפנימי של העפעפיים.

אני שומעת,

כמו טרף מורגל:

קול צלצול מפתחות,

קול חריקת דלת,

כל צליל הודעה;

אולי כבר הגיע הזמן.