עיר הירח

העיר המקוללת מרוממת את

כזב הספונטניות הנחשק כחטא,

וכל כולה מכאוב התאווה -

מתנוסס על כל חלון לראווה.

הלמי בי, עיר, אינני מצליחה לישון.

הכי בי, הצליפי: בנחיריים, בלשון.

כלאני בין כתלייך כמו בקונכייה,

שלחני לתרדמת שלווה ונוחיה.

סמאי את העיניים- שלא אוכל לראות,

צפי את מכאובי ציפוי דק של הנאות.

מכרי לי את השווא, ואהפוך שפחה.

פדי את חוכמתי בפירורי שמחה.

תני לי קללתך, ותרבוץ גם על ראשי,

שחררי מאסורם את מבקשי נפשי,

כי ייסורי העיר התפרצו אל נשמתי,

כי עיני העיר מלאות חשמל וביעותים,

ואפילו אפנה גבי אליה ואחליט ללכת;

אני קשורה לעיר הזאת בעבותות מתכת.

וגם כי ארחיק- לא תשלח אחרי הפרשים.

אני החוזרת אליה כנועה מדרך וכבישים.