Time of my life

המילים חייבות לצוץ מתישהו לא?

אין לי מושג איך לתאר את זה בכלל.

רק חיוך מאיר את עיני

וכשאני זאת שמעלה אותו על שפתיך, זה עילאי

מתנהגת כמו ילדה קטנה

בכוונה.

כדי שתחבק אותי ותרדוף אחרי

תגיד שאתה מצטער, עם המבט הכי ענוג בעולם

ואני לא אוכל לעמוד בקסמיך.

וכשאני מחבקת אותך

אתה מפחד.

הופך להיות אותו ילד קטן שאני התיימרתי להיות...

ורק מבט אחד מפריד בינינו

מבט התוכחה של - "זה בלתי אפשרי".

שנינו יודעים ומתכחשים,

או שמא רק אני מרגישה את זה?

מבולבלת, מאוכזבת, כמהה ומצטמררת.

שיעבור.