נמאס כבר מהאגוצנטריות הזאת. למה אני תמיד צריכה להתחשב, להקשיב, להגיד שאכפת לי ולדעת שאכפת לי, אבל לא לקבל שום דבר בחזרה?
נמאס לי להיות מובנת מאליה, נמאס מהאדישות הזאת כבר...
למה תמיד צריך להיות לי טוב? ואם רע? אז אני נחשבת מדוכאת? זה לא תמיד דכאון, וזה לא תמיד חולף... זה תמיד שם.
זה לא שרע לי... דווקא דיי טוב. כולם אומרים "יופי שאת שמחה" וממשיכים הלאה. וכשרע כולם אומרים "יהיה טוב" וממשיכים הלאה. מאיפה כל האופטימיות הזאת? אף אחד כבר לא רוצה לשתף את המחשבות האמיתיות שלו, כבר אין כוח. קשה למצוא אנשים שיגידו את האמת.
אני לא אתן שירמסו אותי. לגרום לעצמי לסבול? לא רוצה. אני כועסת, מתפרצת ומתעלמת. עד שזה יעבור.
לא רוצה חברות לשם אינטרסים, היו לי כבר מספיק כאלה... רוצה חברות אמת. ויש לי גם כאלה, שלא תבינו לא נכון. יש לי ואני שמחה שיש כי זה לא תמיד ככה. אבל אם פוגעים ומזלזלים בי, אני לא יכולה לשתוק כבר.
הגיע הזמן לחשוב גם על עצמי קצת.
בסוויטץ' מהיר, אני בתקופה נורא חמוצה-מתוקה בתוספת קטשופ-מיונז-פלפל.
סתם.
הגל של המתכונות והבגרויות התחיל, שזה באסה. אבל עוברים את זה.
וחוץ,
אני חושבת שסוף סוף מצאתי מישהו שבאמת אכפת לו ממני והוא חמוד ומדהים :) הפעם אני בהחלט אשתדל שלא להרוס את זה... זו מן הרגשה שונה פתאום. אולי הרגשה בוגרת יותר... קשה להסביר.
וחוץ חוץ,
יש לנו מנהלת חדשה בסניף שאנחנו דיי שונאים :S יצא לי לעבוד איתה מזמן, אבל הבנתי שהיא שינתה גישה קצת, אז נראה מה יהיה.
לסיכום - אני מרגישה יותר מתמיד עכשיו את תהליך ההתבגרות המסובך הזה, ואני חייבת להודות שאני מוצאת את היסוד המאתגר שבעניין :)
שיהיה לכם שבוע טוב 
נ.ב. למרות הכול, היה ממש כיף בטיול השנתי :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
