רציתי לכתוב פוסט רציני, אבל נמאס לי כי לאף אחד לא ממש אכפת.
קיצר תמונת מצב:
-אני חולה
-יש לי טונה עבודות מבצפר שכוללות עבודה בהיסטוריה, לקרוא ספר לספרות, לעשות קטע לתאטרון, להתחיל לעבוד ברצינות על הבגרות, מבחן במתמטיקה, ועוד כל מיני שיעורים למיניהם שאני כל הזמן דוחה.
-בא לי לעבור סניף כבר בעבודה, אבל בקושי יש לי זמן לדבר עם המנהלת שלי.
-הסילבסטר תכף מגיע ומשום מה במקום לשמח אותי זה רק מדכא אותי. לא בגלל כל הקטע הזה ש"אין לי אף אחד לבלות איתו את הסילבסטר", כי זה לא מדויק, אלא פשוט כי כל פעם שמתחילה שנה, בין אם זה האזרחית או שנת לימודים, אני כל פעם חושבת כמה שום דבר לא השתנה. וכל כך בא לי שמשהו ישתנה כבר, שיהיה משהו שבאמת ייתן לי סיבה לקום בבוקר, עד כמה שזה נשמע קלישאתי בטירוף (ואני לא מדברת דווקא על מישהו, אני מדברת על כל דבר). סיום הלימודים מתקרב, למרות שיש עוד חודשים טובים של עבודה קשה, ולי עדיין אין מושג מה אני רוצה בחיים האלה. איכשהו אני פשוט אומרת לעצמי "אני אתחיל צבא וזה, ואז זה ישתנה" אבל אני ממש פוחדת שזה לא יקרה, וגם בצבא אני אהיה אובדת עצות.
אז בכל זאת יצא לי פוסט רציני אה?
עשו לי טובה, תגיבו רק אם באמת יש לכם מה להגיד למה אין לי כוח לתגובות כמו "יהיה בסדר, זאת רק תקופה, יעבור" סבבה?
אנה (לא דכאונית, פשוט עייפה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
