סיפור בראשית (הגרסה המצונזרת)
אחר כך
יומני היקר!
אני קיים מאז שאני זוכר את עצמי. מידי פעם אני מבחין בשינויים. אינני יודע כיצד הם קורים, איני שם לב לכך, אך פתאום, כאשר עוברת בי מחשבה שונה, אני מבין כי הנה חל בי שינויי נוסף. למשל, הרגע בו גיליתי כי אני נאה. נדמה לי שתחושה זו החלה כאשר גיליתי את הגומות שלי. עד אותו הרגע, ידעתי כי יש לי קרחת נחמדת וגוף של אל יווני (מזדקן), אך לא ייחסתי לכך חשיבות. השינוי הגיע כאשר ניסיתי לחטט באף. רציתי לנסות לפסל דמות בצלמי על מנת שאוכל להביט בעצמי, אך ברגע בו עמדו אצבעותיי להיכנס לאפי ולחפור להן חומר גלם למלאכה, התעטשתי. האצבעות סטו ממסלולן ונתקעו עמוק בלחיי וכך נוצרו הגומות שלי.
במשך תקופה ארוכה נהגתי להשתעשע בגומות. נהגתי לתקוע בהן את אצבעות רגליי, ניסיתי להופכן מן הפנים אל החוץ וכאשר הייתי חומד לצון הייתי מנפח לחיי עד שהיו נעלמות, תר אחריהן ומחפשן מסביבי, ולבסוף, כאשר הייתי מואס בזאת, משחרר את לחיי ונוזף בגומות אשר צצו חזרה. הגומות כמובן לא ענו לי, אבל אני בטוח שהן חשו אומללות ולו במעט. הרי הן לא אשמות בהיעלמותן...
מכל מקום, באחת הפעמים בהן חזרו גומותיי, הבנתי שאני נאה. כאשר ישנו שילוב של קרחת, גוף של אל יווני מזדקן וגומות, לא תהיה זו מן ההפרזה לומר כי הנני נאה באופן חינני ביותר. שמחתי להבין זאת, והרהרתי בנושא פעמים רבות. שרתי לעצמי שירי הלל ודימיתי עצמי לקיום הנעלה ביותר. אז, עוד לא הפריעה לי העובדה כי הייתי הקיום היחיד. אז עוד הסתפקתי בהיותי הקיום הנעלה ביותר. במשך תקופה ממושכת הייתי מרוצה מאוד, עד שחל בי שינויי נוסף והבנתי כי אוכל להפוך מסתם מרוצה ביותר למדושן עונג, אם בנוסף להיותי הקיום הנעלה ביותר, יהיו גם קיומים אחרים אשר יסברו כן.
ייתכן, יומן יקר, כי ניתן לטעון שישנה בי מידה של יצריות בלתי מרוסנת. אני אוהב לכנות זאת כוח חיים מצודד, אך זהו עניין סמנטי בלבד. מה שחשוב באמת, הוא שיצריות זו הביאתני לידי החלטה של רגע- החלטתי לברוא ישות נוספת אשר תוכל לסגוד לי. מיקדתי את כל כוח המחשבה שלי, התאמצתי, הזעתי, ירקתי וחרקתי שיניים ולבסוף הוא יצא. הישות השנייה. סבורני כי הוא נראה בדיוק כמוני. נאה באותה המידה ושופע כוח חיים ממגנט. בתחילה הוא נראה מבולבל מעט, אך עד מהרה התעשת, זקף ראשו, ניפח את חזהו, פתח פיו ואמר- "הו! כמה טוב שאתה כאן! איזה שיר הלל הכנת עבורי הפעם?"
אתה מבין, יומן יקר? הוא חשב שהוא הקיום הנעלה ביותר! איזו סכלות!
בתחילה, ניסיתי לפנות אליו בדרך ההיגיון. "הבט בי", אמרתי בפיוס וצחקתי את צחוקי הרועם ביותר. "כיצד תוכל לטעות לחשוב כי אני הוא שאמור לשיר ולקלס אותך? אינך רואה כי אתה הוא שנועדת לסגוד לי?"
הוא חשב לרגע, ואז צחק צחוק אדיר ומתנשא. "חי נפשי! איזה אוויל! אינך יודע כי אתה נוצרת ולו רק בכדי להתפעל ממני?"
"אבל אני הייתי כאן קודם!" הטחתי בו.
בו ברגע בראתי את הזמן. לא התכוונתי לכך, אך מאותו הרגע החל להתקיים מושג של לפני ואחרי. זו הייתה ההוכחה לה נדרשתי. כאשר הוא הבין כי הצדק עמי הוא עצם את עיניו. מצחו התקמט, הוא החל מזיע, פיו מהודק בחזקה והוא דומה כמתכווץ אל תוך עצמו. זעקתו הדהדה כמושמעת אל תוכו בעודו מתכווץ ונדחס לעצמו. כוח שאיבתו אל פנימיותו היה כה חזק עד כי היה עליי להתרחק שלא אשאב אף אני לתוכו.
לבסוף הוא נעלם. כנראה שהשמיד את עצמו. לו הייתי אני במקומו, הייתי פועל כמוהו. אינני יכול לשאת את המחשבה כי כל מהותי היא להזין את גאוות זולתי.
שוב נותרתי לבדי, וכעת אף ידעתי לאמוד את נצח בדידותי. המאורעות החלו לקבל סדר, והיה ביכולתי להבחין ברצף ההשתנות שלי. היה לי זמן פנוי על ידי וכדי לנצלו החלטתי למקם כל שינויי שחל בי לאורך הנצח על ציר כרונולוגי. בתחילת הציר מיקמתי את הזיכרון הראשון שלי- הבחנתי בעצם קיומי. אחר כך מוקמו אירועים של גילויי גופי אותם לא אפרט מטעמי צניעות (אוכל רק לומר כי הייתה זו תקופה מענגת ביותר). לאחר שסיימתי לחקור את גופי, התחלתי להעריכו. הבנתי כי הנני שבע רצון מגופי (בלשון המעטה) ורגשות התפעלות מפאר קיומי החלו נוצרים בי. אני מניח שהיווצרות הרגשות, היא זו שפיתחה בי את כוח הבריאה המכוונת, בכך שעוררה בי לראשונה תחושה של צורך. הצורך הוביל למעשה רצוני והמעשה הינו בריאה בעצם מהותו, שכן מעשה הוא שינוי ושינוי הוא יצירה של דבר מה חדש.
כאשר סיימתי למקם את השינויים על פני הציר, נותר לי עוד זמן מה בידיי, ותהיתי כיצד אוכל להעבירו. תחילה הסתובבתי סביב עצמי, יותר ויותר מהר, אך לבסוף הסתחררתי, נפלתי והקאתי.
"לא טוב", אמרתי לעצמי. "צריך למצוא דבר מה אחר. למה שלא תמצא לך איזה תחביב?"
"כן!" קראתי בתשובה לעצמי. "אתה מבריק! אין כמוך! איזה רעיון גאוני!"
מרוצה, התחלתי מהרהר באין סוף האפשרויות הפרושות לפניי. לבטיי העיקריים היו בין פיתוח כישרוני המוזיקלי לבין כישוריי התנועתיים. נזכרתי כי בעבר כבר ניסיתי לעסוק בתחום המוזיקה, והגעתי להישגים יפים מאוד. הצלחתי לשלב בין שריקות לרקיעות ברגליי ויצרתי דבר מה אותו אני מכנה קצב, ולאחר מכן עשיתי חיל בהפקת קולות דרך בתי השחי שלי. בעודי נזכר בחיבה בזמנים מוזיקליים אלו, עלתה בי מחשבה נעלה. 'למה לבחור? למה לא לשלב?' וכך עשיתי. את הקצב שילבתי בתנועות גוף וחיש קל הצלחתי להגיע להתאמה בין בתי השחי שלי לבין רגליי. לפעולה זאת, קראתי ריקוד פולקה. לאחר מכן, עלה בידי להגיע לפיתוח נוסף. כעת, הפקתי קולות בעזרת נקישות שיניים והתאמתי אותן לתנועות מעגליות של בטני. 'אתה כל כך סקסי!' חשבתי לעצמי, בעודי מנופף בידי לצדדים ופוצח בקריאות "לו לו לו!" פרועות.
החלטתי לקרוא לתחביבי החדש 'ריקוד בטן', על שם הבטן הגמישה שלי, אשר מן הראוי כי יהיה ריקוד קרוי על שמה. הקצב סחף אותי. קריאות ה"לו לו לו" הלכו והתעצמו, מערפלות את חושיי ונושאות אותי עמן באופוריה מהממת.
עד שנשמע קול שבירה.
בבת אחת פסקתי מריקוד הבטן וקריאת כאב נתמלטה מפי. הייתה זו הצלע שלי. כנראה שנקעתי אותה בלהט הריקוד...
מתנשף, התיישבתי, וחזרתי להרהוריי. 'מה אעשה כעת? קריירת הריקוד שלי נקטעה באיבה, וכעת, משנברא הזמן, עליי להמתין נצח נצחים. להמתין למה?', שאלתי את עצמי.
ובכן יומן יקר, זהו זה לעת עתה...
ברוך קדוש.
כעבור זמן מה
יומן יקר!
משהו חסר לי. כבר עייפתי מעיסוק בתחביבים וכעת אני יושב ומביט נכחה על האינסוף. במשך זמן מה הרהרתי בריבוי כישרונותיי, ואפילו חיברתי כמה מילות פיוט יפות המתארות את יופיי, את חיני ואת כוחי הרב. כאשר הפלאתי בקולי וזימרתי את הזמירות הללו, הצטערתי כי אין נפש שתשמע את צלילי היודל המופלאים שהפיק גרוני. מה טעם בכל זאת אם רק אני זוכה ליהנות מהיותי אדיר כפי שאני? אם להודות על האמת, אני מתחיל להתגעגע אל ההוא. נכון, אני מודה, הוא לא היה חכם במיוחד, ואין ספק שאני ניחנתי במראה טוב יותר, אך עם כל זאת, אם הוא רק היה מבין שתפקידו להעריץ אותי, הכול היה נראה אחרת. אילו זמנים יכולנו לבלות יחד... הייתי מדבר והוא היה מהנהן ופולט קריאות הסכמה נמרצות. הייתי מהסה אותו ומסביר לו שאין להפריע לי בדבריי, והוא היה מודה לי על שהרבצתי בו חוכמה. הייתי משמיע לו מן המוזיקה שלי והוא היה נמס למשמע הצלילים. אולי הוא אף היה מנסה לחקות בסתר את מעשיי, ואילו אני הייתי חושף את ניסיונותיו העלובים ומסביר לו בלעג כי אין איש אשר יכול להשתוות אליי בכישרון, ושוב, הוא היה מודה לי על שהחדרתי בו תובנה נוספת. אולי, אך בזאת אינני בטוח, אף הייתי מראה לו את ריקוד הבטן שלי. אז לבטח היה מודה לי על שאפשרתי לו ליהנות מקסם היצירה שלי וסוגד לי לעד.
או, אילו זמנים יפים יכלו אלו להיות...
הייתי רוצה לברוא אותו שוב, אלא שהפעם, הייתי בורא אותו כך שלא יחשוב שקיום הנועד להערצתי בלבד הינו מתחת לכבודו. סבורני, כי הבעיה נעוצה בכך שנברא בעל כוחות בלתי מוגבלים. הוא לא היה תלוי במאום, ועל כן חש עצמו נעלה כמותי. הפעם לא אשגה. הפעם אברא יצור תלוי, אך כדי להבטיח שלא יצמית עצמו, אברא אותו עם ליקוי בשיפוט. אפעיל תחבולה אשר תגרום לו לראות עצמו חזק ואיתן, אך חלוש ואפסי בהשוואה אליי. אברא אותו תלוי בבריאות אחרות.
איזו התרגשות! שינוי נוסף חל בי בזה הרגע! נדמה לי כי הבחנתי בקיומו של מימד נוסף- קנה המידה!
קנה מידה זה הוא שיסייע לי להשגת מטרתי. זהו בדיוק הדבר אותו תרתי!
כעת אשוב לתכניתי כיוון שעולה בי רעיון נוסף. את קנה המידה אוכל לתרגם למושגי חומר. למעשה, את כל הבריאה אתרגם למושגי החומר. בטוחני כי אותו יצור ידע להעריך את גאונותי כראוי, שהרי צריך להיות טיפש גמור על מנת שלא להבחין במקוריות החידוש הזה. איזו הברקה נהדרת- הבדל בין חומר לרוח. כן, כן, על אף צלעי הנקועה נותרתי אדיר!
ובכן למלאכה!
ברוך קדוש.
היום הרביעי
יומן יקר!
מזה כמה ימים שאני עמל ויגע. הפעם לא אשגה. כל מעייניי נתונים לבריאה זו. עולם זה שהנני בורא, הוא יהא יצירתי הגדולה ביותר. בכל העולם לא תהיה אף נפש אשר לא תאדיר ותרומם ותהלל ותקלס את שמי. ואם בשמות עסקינן, החלטתי שנחוץ לי שם במה. ברוך קדוש לא מצלצל היטב... מהיום יקרא שמי אדוניי אלוהים, או בקיצור, השם.
אם יורשה לי, אחרוג כעת מהלכותיי הענוות ואקח זמן מה להתפאר ביצירתי עד כה. ביום הראשון בראתי חומר מעניין במיוחד, אשר לו החלטתי לקרוא מים. במקור, ניסיתי לברוא חומר צלול בו תשתקף דמותי להנאת כל המתבונן, אך בעת הבריאה הוסחה דעתי בשל גירוד טורדני במפשעתי, והחומר יצא פחות מגובש מכפי שתכננתי. אך כיוון שמדובר בי, החוק הוא שכל עכבה לטובה, והחומר יצא גמיש. דמותי מתעוותת בו, אך אולי מוטב כך כיוון שהחלטתי לעוור את עיני כל המנסה לראותי. סתם כך, כדי להוסיף למסתורין אשר יאפוף אותי כאשר אשלים את יצירתי. לאחר שבראתי את החומר החלטתי לנוח קמעה, והתחלתי משתעשע בו. שיניתי את צורתו והפכתיו ממשטח חלק ושטוח למשטח משתנה, סוער וגועש, יורד ועולה. בעת המשחק שברתי בטעות חלק מן החומר, ואחידותו נפגמה. כמה טיפות התנתקו להן והחלו מרחפות מעליו. הטיפות התקרבו זו לזו ויצרו משטח חדש. משטח זה נראה פחות מוצק, כיוון שעשוי הוא מכמות טיפות דלילה יותר. ראיתי כי טוב והמשכתי לנתק טיפות טיפות, עד שאלה התחברו זו לזו ויצרו משטח שגודלו כגודל הנותר ממשטח המים שבראתי. התלבטתי כיצד לכנות משטח זה, ולבסוף החלטתי לקוראו על שמי- שמיים. למותר לציין כי הייתי מרוצה מאוד מכינויי זה, שמשלב בשנינות את שמי בשם בריאתי הראשונה- המים.
בהערכה גסה, נדמה כי חלף זמן של יום עד לבריאה הבאה (קשה להעריך במדויק כיוון שטרם בראתי את המאורות המחלקים את הזמן לימים ושעות, אך כל דבר בשעתו). ובכן, היו לי שמיים ומים ואני הוספתי להשתעשע במים. גיליתי בהם תכונה חדשה. זה קרה בעת שהתבוננתי בדמותי הזוהרת והתפעלתי מן ההילה הקורנת ומוחזרת מן המים. ההילה התפשטה בין השמיים למים והפכה את החומר לבהיר יותר. משהו השתנה בחומר והחלטתי לכנות שינוי זה בשם 'כחול'. זוהר כחול זה אפשר לי להתבונן בבריאתי בצורה בהירה יותר, וכעת יכולתי להבחין בניגוד בין המקומות בהם משתקפת דמותי לבין אותם מקומות בהם דמותי אינה קיימת. המקומות בהם השתקפתי, נראו כמובן קורנים ויפים. במקומות מהם נעדר צלמי לא נראה דבר, ומשום כך הם חסרי משמעות. כמובן שתגלית זו ראויה לכינויי, ולכן חשבתי על מילה הולמת שתבדיל בין שני המקומות. תחילה חשבתי לכנות את המקומות הבוהקים בשם נקיקי השלמות, ואת שאר המקומות בשם חרפת היצירה, אך מיד הבנתי כי אין לכנות דבר שיצרתי בכינוי המרמז על שליליות כלשהי, שכן דבר זה עשוי לגרום לברואי לעתיד למרוד כנגדי, ועל כן החלטתי על שמות ניטרליים, נטולי כל משמעות- חושך ואור.
כעת, עליי להבהיר דבר מה. בהיותי כל יכול, יודע אני כמובן את שצופן העתיד בחובו. ידוע לי זה מכבר כי בהיותו יצור נחות יחסית, יתקשה היצור שאברא לזכור את כל שאירע עד כה, ועל כן יהא עליו לרשום את הדברים לפניו. אך אני איני מוכן כי אף יציר כפיי ידע כיצד יש ליצור את העולם בעצמו, ועל כן, לאחר שירשום את הדברים, אנשוף רוח אשר תביא ערבוביה ברשימותיו, וסדר הבריאה המקורי יוותר בחזקת תעלומה אשר פתרונה רק לי הוא.
וכעת אשוב אל סיפורי. לאחר שבראתי את השמיים והמים, את החושך והאור, נטלתי חלקיקי שמיים כחולים וערבבתי אותם באור. התוצאה הייתה מרהיבה. החלקיקים התקשו ונפרטו לגרגירים זעירים, והאור הקנה להם את צבעו הזוהר. בהבזק שנינות נוסף, מצאתי לחומר החדש שם הולם- מן המילה כחול הורדתי את כ' הדימוי, ויצרתי מילה חדשה- 'חול'. כך לא יתבלבל אף יצור ויחליף את כחול השמיים בחול הזהוב. במשך כל אותו היום השתעשעתי בחול. גיליתי כי כאשר מערבבים חול ומים נוצר בוץ, ועם הבוץ ניתן לבנות ארמוני נטיפים הדורים. בנוסף גיליתי, שכאשר מורחים את הבוץ על עור הפנים מתקבלת מסיכה מזינה במיוחד!
דומני כי חיכיתי פרק זמן של יום נוסף בטרם הסרתי את כל שרידי מסיכת הבוץ מעליי, והתפניתי למשחק נוסף. בארמונות הנטיפים קצתי במהירה, וכעת אמרתי לעצמי כי לא יהיה בנמצא דבר מה מצודד יותר מאשר פסל בדמותי ובצלמי. שעות רבות עמלתי על הפסל, מדייק ומדקדק בכל פרט, קטן כגדול- החל מעיקולי פדחתי המבהיקה וכלה בצלעי הנקועה. ככלות הכול, אומן הנני...
משסיימתי, התפניתי להתבונן ביצירתי.
"מושלם!" קראתי בסיפוק, ובפרץ של התעלות רוח ציוויתי על הדמות- "מעפר באת ולעפר תשוב!",
וכך בראתי את הגולם.
תחילה, לא היה הגולם גולם מוצלח במיוחד. הוא הביט סביבו במבט משתאה ואני ציוויתי עליו להשתחוות אליי. הוא התקשה לנוע מבלי להתפורר, ואני, שמשום מה רכשתי כלפי יצור עלוב זה חיבה קלה, חיזקתי אותו במעט מים. הוספתי קצת אור על מנת שיוכל להבדיל בינו לבין הבוץ, ואט אט הוא החל מקבל מרקם חלק יותר, בעל גוון ורדרד. הוא הפך מוצק ויציב יותר והצליח לנוע מבלי להתפורר. החלק היחיד אותו לא הצלחתי לחבר היטב היה הצלע הנקועה, ולכן הנחתי אותה בצד. "אל דאגה בני", אמרתי לו. "אני עוד אמצא לה שימוש".
ויפתח הגולם את פיו ויאמר, "שלום לך! מי אתה?"
"אנוכי השם אדוניי אלוהייך אדוניי אחד!", השבתי בקול מעורר יראה.
הגולם שיהק בגסות וחשף אליי את שיניו בחיוך קהה חושים. "נעים מאוד!" הוא אמר. "גם אתה חדש פה?"
השבתי בצחוק רועם.
הגולם לא חיכה לתשובה והחל מתהלך מן החול אל עבר המים. הייתי חייב לעצור בעדו, שכן בעיוורונו לא ידע לאן הוא צועד, או מה נמצא לפניו. אם היה נכנס אל המים היו מתמלאות ריאותיו במים והוא היה טובע. פשטתי את יד ימיני לפנים ויריתי בו ברק. הגולם נפל ושאל, נעלב- "מדוע עשית זאת?"
"נסתרות הן דרכי האל, בני", השבתי ובטרם יספיק להתאושש בראתי עבורו שני כדורי אור להם קראתי 'מאורות'. כעת, נמלאו המים, השמיים והחול באור המאורות והגולם עמד נפעם. הייתה לו זו הפעם הראשונה לחזות בבריאה שאיננה בגדר השתקפותי בלבד. בריאתי עמדה כעת ברשות עצמה.
כעת, יומן יקר, אסורה לי אל שנת היופי שלי, ואנסה למצוא לגולם שם הולם יותר.
אדוניי אלוהים.
היום החמישי
יומן יקר!
מלאכת הגאון לעולם לא מסתיימת. כמה מסור הנני למלאכתי. מתפלא אני כיצד לא יצרתי לי מעריץ עד כה. אך הלקאה עצמית זו- אין בה מן התועלת...
אתמול, בסורי למנוחתי, התחבטתי קשות בניסיון למצוא שם הולם לגולם. תחילה חשבתי לכנותו 'ברוא', אך מיד שללתי את הרעיון כיוון שברוא דומה מידי לשמי המקורי, 'ברוך', ואין להעלות על הדעת שגולם שכזה, אשר כה רחוק מעצמתי, יקרא בשם כה קרוב. העליתי את דמותו הורדרדה בעיני רוחי וגיחכתי. כמה חסר ישע הוא, חשבתי בהנאה. תכניתי קורמת עור וגידים ועוד מעט אעשהו מודע לאפסותו ולארעיות קיומו בעולם החומר, אשר אף היא, מותנית בתלות בל תנותק מן הבריאה הגשמית.
אך תחילה עליי לפתור את שאלת כינויו. אם כן, 'ברוא' ירד מן הפרק. ומה לגבי 'שמוליק'? שאלתי את עצמי. תמיד חיבבתי את השם הזה. למעשה, אם לא היו קוראים לי ברוך, סבור אני כי הייתי מתקרא בשם שמוליק. אך לא. הגולם לא יוכל לקבל את אותו השם אליו ראוי אנוכי. בעודי מתלבט בסוגיה, שוב עלתה ברוחי דמותו הורדרדה, ובהיסח הדעת נסחפתי אל תוך שרעפי סרק. 'צבע זה, מתקבל בשל הדם הממלא את עורקיו', חשבתי. 'סומק אדמדם שכזה טרם ראיתי'. ואז ידעתי. 'אדם'. אקרא לו אדם. גולם שכזה, ראוי לו שיתקרא על שם עצמו בלבד, אך כמחווה, לחול ממנו נוצר ועליו הוא מתהלך אקרא בשם הכולל אדמה.
היום בבוקר מיהרתי לבשר לאדם את הבשורה. הוא קיבל את הידיעה על שמו באדישות והפנה את מבטו אל האופק.
"מה לך, אדם?", שאלתי.
"משעמם לי", השיב הוא בפשטות. "אולי תשחק איתי?"
"אדם סכל!" קראתי. "אינך מתיירא את בוראך?"
"הא?" שאל האדם. 'אולי אשנה את שמו חזרה לגולם', חשבתי. אך בהיותי אל רחום וחנון, גמרתי אומר להיטיב עמו, ובראתי עבורו מיני יצורים אחרים. תחילה בראתי דגים, אך מיד נוכחתי כי האדם אינו יודע מה לעשות בהם, ובמקום לעמוד עליהם ולהשתמש בהם כמגלשיים הוא זורק אותם למים ובודק האם הם צפים. עד מהרה נעלמו כל הדגים במים ואדם שוב מצא עצמו בודד. רוח נכאים נפלה עליו, ואני, רחמיי נכמרו בי למראה היצור העלוב. בראתי עבורו עופות, אך במקום לשחק עמם תופסת העדיף אדם להשליכם לגובה, והעופות ברחו ומצאו מפניו מחסה תחת כיפת השמיים.
"אדם!" נזפתי בו. "זוהי לך ההזדמנות האחרונה. עשה שימוש מושכל בבריאתי הבאה או היוותר לבדך!".
בתם דבריי כיווצתי את עיניי, הקשתי שלוש פעמים על פדחתי, הצמדתי עקבים ובראתי את הבהמות.
אדם התקרב אליהן בחשש מה. יצורים אלו גדולים היו ביחס לבריאות הקודמות, ודומה היה שאינו חש בנוח לידן. הוא סקר אותן מלפנים ומאחור, כרע על ארבע והחל משמיע קולות המיה מוזרים. כנראה שניסה לדבר עמן. הבהמות כמובן, לא השיבו לו, סובבו אחוריהן אל מול פניו ועיכסו לאיטן הלאה ממנו בחולות.
"לא התכוונתי!" קרא אדם. "רק רציתי להיות חבר שלכן! חיזרו!"
אך הבהמות החלו שועטות בעדר והתרחקו במהירות.
"אדם!" הדהדתי בקולי האדיר. "כעת, זוהי הזדמנות אחרונה בהחלט."
אדם נשא פניו למעלה ונראה מעודד. "איזה כיף!" קרא. "מה תברא עבורי כעת?"
וכך, לאחר שבראתי את הדגה, את עוף השמיים ואת הבהמות, בראתי עבורו את הזבובים.
זבובים אלו, העסיו את אדם במשך ימים ולילות, ובעודו מרדפם ותולש את כנפיהם, התפזרו שאר הברואים על פני היבשה והים, והיו מטופפים ושוחים בהם בחוסר מעש.
לאחר תקופה, החלו ברואיי להתנהג בצורה משונה. תחילה היו אלה העופות, אשר ירדו ממשכנם בשמיים, והחלו עטים על הדגים אשר היו מקפצים מידי פעם וחושפים את גופם הכסוף מעל לפני הים. תחילה הצליחו הדגים לחמוק, ואילו אני פירשתי זאת כמשחק חדש, אך התייחסותי השתנתה כאשר הצליח אחד העופות לתפוס דג במקורו.
"שחרר אותו מיד!" ציוויתי על העוף בהדרת מלכות, אך העוף מיהר להעלם בשמיים, כילד הנתפס בגניבה.
אחריו החלו עופות נוספים תוספים דגים, וסיגלו להם מנהג להכניס את הדגים אל פיהם ולבתרם במקורם על פסגות הדיונות..
באותו הזמן, החלו הבהמות משמיעות קולות טרופים, וזעות בחוסר נחת מסביב לדיונות עליהן עסקו העופות בהשחתת הדגים האכזרית. יומם וליל היו הבהמות אורבות לעופות, הופכות חסרות מנוחה יותר ויותר. גרגור עמום עלה מבטנן ואט אט, הן החלו צונחות על החול. או אז, התקרב אליהן אדם, והחל סובב אותן בזהירות. הוא נטל בידיו מקל, ודקר בו את בטנה של אחת הבהמות השכובות. משראה שאינה מגיבה, אזר אומץ והתקרב אליה ככדי פסיעה. הוא החל מרחרח אותה, והזבובים, אזר נהו אחריו בכל אשר פנה, נטשו אותו, והחלו נמשכים אל גב הבהמה.
אדם הבריח את הזבובים במחי יד, והמשיך להתבונן בבהמה השכובה. הוא דקר אותה במקלו בשנית, וזו שוב נותרה שכובה מבלי נוע. אז התקרב אדם, רכן על ברכיו וקירב ראשו אל בטן הבהמה. הוא פער פיו, חשף את שיניו ונעץ אותן בבטן הבהמה.
אדם לא הבחין בכך, אך כמה מן הבהמות ניעורו מתרדמתן והחלו מקיפות אותו. גרגורי בטנן עלו והתחזקו ובעיניהן השתקפה דמותו של אדם. גם הן, כמותו, פערו לסתותיהן, חשפו שיניהן והתקרבו אל אדם מצידו הגבי.
עד אותו הרגע, הבטתי במתרחש בעניין, אך כעת, הייתי מוכרח לפעול. היצורים הטיפשים הללו עוד יכחידו את כל עמלי אם לא אעשה דבר מה.
בפרץ של יצירתיות קירבתי את אצבעותיי זו לזו, ובתנועת משיכה בראתי להם צמחים למאכל.
לפתע, הוקף הכול בירוק בוהק, וריח חמצמץ עלה באוויר.בחלקים ספורים עוד נותרו כמה פיסות זהובות של חול, אך מרבית השטח כוסתה בזיפים ירוקים אשר זעו והתקפלו תחת כל דריסה ורמיסה של אדם והבהמות.
הבהמות קפאו. גם אדם קפא. הם הביטו סביבם והחלו ממששים את הצמחייה בטלפיהם וגפיהם.
ראשונות לנגוס בעשב היו הבהמות, ומיד אחריהן אדם.
הם לעסו ובלסו וגרסו וטחנו את העשב, שיניהם קוצצות אותו עד דק, ירקו שאריות ומיד פנו לחפש עוד. הטכס נמשך במשך כל היום כולו, ובסופו, השתרעו כולם על גבן, אדם מלטף בידו האחת גב בהמה שנפלה לתנומה לידו, וכך, שכבו הם, אדם והבהמות, דוממים, במשך כל הליל כולו.
וכעת, יומן יקר, חפצה נפשי ברחצת ליל מרעננת.
אדוניי אלוהים.
היום השישי
יומן יקר!
איזו מהפיכה התחוללה כאשר התעוררו היצורים בבוקר! הם החלו מתפלשים בשרידי יריקותיהם, אחוזי טירוף הם תלשו עשבים ופיזרו אותם זה על זה, עד שנשמע קול צורב מגרונה של אחת הבהמות. כעבור רגע הוציאה הבהמה את כל שהכניסה לגופה ביום האתמול, בתוספת כמה מיצים משל עצמה.
הביטו בה הבהמות, ועשו כמוה.
הביט בהן אדם, ועשה כמותן.
תוך כמה רגעים עלתה צחנה נוראית מן העולם היפה אשר בראתי.
"בושו והיכלמו!" נזפתי בם. "ראו כיצד השחתם את כל שיצרתי עבורכם! אני עובד, מתאמץ, לא נח כל השבוע, וזו התודה אשר אני מקבל? אל דאגה, יצורים עלובים שלי, אמנם אל רחום וחנון הנני, אך בעת הצורך הופך אני לאל צבאות!" אש ותמרות עשן יצאו מאפי, וברגע קטן של איבוד עשתונות, בראתי יצורים אדירים, מחודדי גו, כבדי משקל וארוכי צוואר. בראתי את הדינוזאורים. "רוצו!" ציוויתי על הדינוזאורים. "רוצו והכחידו כל יצור חי כי אינם ראויים לעולמי!"
הדינוזאורים החלו רודפים את הבהמות ואדם, חוטפים עופות ורומסים את כל שנקרה בדרכם.
בעודו רץ מבוהל, הביט אדם אל השמיים ואמר, "חכה! עצור! יש לי רעיון!"
הקפאתי את העולם. קרח פשט בכל, ורק ליד אדם הותרתי סנה אחד בוער בכדי שישמיע דבריו.
בשיניים נוקשות אמר אדם, "יש לי הצעה אחרת בשבילך. מה דעתך ש..."
קטעתי אותו. "שאל בני, ונען."
"כן, כן", אמר אדם. "מה דעתך לברוא עוד אדם כמוני, רק אחד שינקה את הבלגן שעשינו?"
"אני אשקול זאת." אמרתי, והחלתי מהרהר. 'למעשה, ייתכן כי לראשונה היה לאדם רעיון מוצלח. אולי עוד יש תקווה לגולם... עדיין יש ברשותי את הצלע שלו...'
"אדם!" קראתי. "הא לך אדמת!".
"אדמת?" שאל אדם. "זו לא מחלה?"
"הצדק עמך בני. איך תרצה לכנותו?"
"אולי אישה?" הציע אדם.
"ובכן, אישה. העניין גמור וחתום." ובריכוז מחשבתי אדיר, בראתי אישה מצלעו של אדם. גם הפעם, התוצאה יצאה שונה מעט מכפי שתכננתי, היו הבדלים בין אדם לאישה, 'אך זה בהחלט יספיק' אמרתי לעצמי.
ובכן, יומן יקר,
כעת אסיים, דומני כי אקח לי יום שלם למנוחה כיוון שעייפתי מן הדאגה לכלל היצורים. כעת, משנמצאת עמם אישה, מרגיש אני בטוח יותר להשאירם בידיה.
אדוניי אלוהים.
כעבור מיליוני שנים:
יומן יקר!
מזה זמן רב שלא כתבתי בך. היום פתחתי אותך וקראתיך מתחילתך ועד סופך. דברים רבים התרחשו, כה רבים עד כי קצרה היריעה וקצר זכרוני מלשחזר את מהלך האירועים אשר הביאני למצבי העגום.
בקצרה, אוכל לספר כי כלו כל הקיצים. אינני יכול לשאת זאת יותר. במשך שנים על גבי שנים עוסק אני בטיפוח העולם, מנסה לתקן את כל שאדם וצאצאיו מחבלים בו.
היום נזכרתי כי מטרת הבריאה הייתה ליצור לי רע שיסגוד לי ויעריץ אותי. ובכן, אמנם היו תקופות זהר שכאלו, אך לא עוד. הנני כאותו כוכב כבוי אשר אבד עליו הקלח. שמי נשוא בפי כל, ואיש אינו מציית לדבריי. אני מצווה והם אוטמים אוזניהם. אני מסמן אך הם מפנים מבטם. העולם אינו שייך לי יותר, בריאתי הופקעה ממני.
היום מבין אנוכי כי הפכתי אני שייך לבריאה. הפכתי אני למטפחם ומטפלם של בני אדם, במקום שיהיו אלו מטפחיי שלי.
לכן, יומן יקר, החלטתי על פרישה.
תחילה חשבתי על הדרן מרשים, דבר מה אשר יגרום לכולם לעוד מפחד, להגות את שמי בחיל ורעדה, אך החלוף השנים הלכה ופחתה אוותי, וכיום, כל שברצוני הוא להשתרר מעולו של עולם זה.
לא עוד אטפחם, ושוב לא אשפעם במזל ותיקונים סמויים לנזקים האדירים אשר חוללו.
פורש אני, יומן יקר, ומעתה יאלצו הם לכלכל צעדיהם או לכלות עצמם.
ברוך קדוש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
