2/2013
ילדיי.
ההרים שאין ברגליךֳ לכבוש, כאילו נוזפים בך
שלא הצלתּם מן הכבישים שנסללו למרגלותיהם
מונית מרצדס חולפת כאותה מחשבה:
מה מעטות הדרכים שעוד מוטב לעשותן בהליכה
מרבית זיכרונותיי כבר נשכחו לטובת מעטים
אבל הם באים לבקרני בלילות
כאילו חליתי באלצהיימר והם – ילדיי
שאם אכיר בם ולו לרגע, יש בזה איזושהי משמעות.
" לעולם לא היינו מגלים כמה שאנחנו חזקים אם לא היה קצת קשה לפעמים."
המאמץ מחשל, ההמתנה הורגת.
תקנות הסגפנות להן דנתי את עצמי לאחרונה, מאפשרות, באופן חריג, כוס עכורה של ויסקי מעושן ומילים על נייר בסוף יום ארוך. שאיפת האוויר שלי.
האשמה היא על רוח הספורטאי שבי, שמקננת עד היום, ומחפשת לשפר מאיות וחצאי שניות בהשקעה על פני חודשים ושנים. תמהני כמה מן האנשים מוצאים עצמם מסגלים הלך רוח שכזה לפחות אחת במהלך חייהם. זו חוויה שאין שניה לה.
הקתרזיס שלי מתקבל בהודעה חדשה, בסיומה של שיחה קשה מאד. שיחה שלקראתה וממנה ירידה תלולה של כהות חושים ואובדן זהות, ולמרגלותיה מיתמר צוק של אושר צרוף.
"הלו, כן. מדבר.": לעצום עיניים וליפול לתוך תהום עמוקה, ואך שנייה לפני – לפקוח.
קצת כמו כתיבה.
|