״יאי-יאי״- מעין מונח שנתבע על ידי אחייני המתוק אורי בערך מהשלב בו החל למלמל תוצרים קטועים שמזכירים מילים.

היאי-יאי של אורי היא בצורת מגבת קטנה והיא הטוטם שלו במעבר בין עולם ההכרה לעולם החלומות.

אני חושבת שמעולם לא היה לי יאי-יאי. אולי רק בדמות של איזשהי תפיסה.

למשל, מעין צורך ינקותי לישון בקרבת ההורים עד גיל תשע (צורך להתערסל ולהתנחם בין ידיהם עוד היום הוא אולי תוצר מאוחר של התלות המוקדמת הזו).

או אפילו, כשכבר התנערתי מהצורך לישון בחברותא ובנוכחות הורית הייתי חייבת את ערוץ הקניות. לא טלוויזיה, אור מרצד, מנורת לילה, אלא ממש את ערוץ הקניות.

פשוט לא הייתי נרדמת בלי איזו זריקת הרדמה של tv shop america.

מסקרן איזה סמל זה ערוץ הקניות עבור ילדה קטנה בת תשע שבסה״כ מפחדת לישון לבד ונעזרת בערוץ על מנת לזרות מעט חול שינה בעיניה.

מעניין אילו מטעמים היו מכינים הנאו מרקסיסטים מהתיאור האחרון.

והנה, התבגרתי. נדמה היה שנפטרתי מהסמלים, הצרכים הכוזבים.

השלווה שלי, השינה שלי מתוקה מאי פעם, ואני דווקא לבדי במיטה, בלי מעין סמרטוט מגבת למשש, בלי ערוץ ובלי הורים.

וזה היה נכון, לפחות עד שהגעת. בבת אחת יכולתי להרגיש כיצד מעולם לא ישנתי טוב יותר קודם לכן.

הנימים והורידים והשרירים כולם מנגנונים ״בalert״, מתכווצים, מזרימים, נושמים.

והם אינם פוסקים מעבודתם (וטוב שכך, דה, כי אז היינו מתים.)

אבל בכל זאת. בתוך, איתך, מעורסלת ״בכפית״, נדמה היה לי שהכל עבד לאט יותר, כאילו כל המנגנונים נאנחו אנחת רווחה כאשר עורסלו בתוך החיבוק שלך.

החיבוק שלך, היאי-יאי שלי.