כֵּנוּת
|
| 1/2010
eight o'cloack blues
ימי שבת בערב הם תמיד עצובים כאלה...
במיוחד שהם מזכירים לך איך הזמן עובר מהר.
מצד אחד אני שמח שהוא עובר. יותר מתאים לי לאופי להיות זקן מאשר צעיר. גם כשהייתי קטן הייתי כך רק פיזית.
נולדתי תחת שמיים לא מבורכים אפשר לומר. או אולי היסטוריה של התניות. ככה או ככה.
אני לא רגיל שסרט הוליוודי כל כך מרגש אותי. זה שגורף ברגעים אלו עשרות מיליוני דולרים.
מצד שני היה בו הרבה קטעים טיפשיים - מביכים כאלה. משהו שבחיים לא הייתי מכניס לסרט שאני הייתי עושה.
אז מה גזר הדין? זה יוצא אפור כזה, איפשהו באמצע, בין טוב לרע. כמו החיים שלי.
אנשים שבחיים לא חשבתי שתסתדר איתם כל כך טוב כל הזמן מפתיעים אותך.
ידידה טובה שלי מזה הרבה
שנים כל הזמן גורמת לי לחייך. למזלי אני יותר מדי מפוכח מכדי להשלות את
עצמי בנוגע להמשך לא סביר של מערכת יחסים זו. רק תראו באיזה שפה אני משתמש
(חיוך). חוצמזה כבר איבדתי מספיק ידידות בקרב, קשה שזה לא יהפוך למכוער
כשזה הופך רשמי.
אין תחליף למדיטציה. אבל גם אין מוטיבציה. דבר שצריך להזכיר לי כל פעם מחדש שאין לי זכות לשנות אנשים אחרים לפני שאני משנה את עצמי.
לא
כל עוד לא ניסיתי ב - blood, sweat & tears.
אני מתגעגע לרדיפות הרוחניות שלי, 5 שנים למטה. היה אמור להיות לי מבחן
לחגורה חומה פעם. איך הזמן טס. כמעט וגורם לך לרצות למות כבר. להגיע לסוף.
לגמור עם זה. הרי כולם מדברים על זה. ואם לא מדברים אז חושבים.
לעזאזל אם היו מציעים לי נישואים בשידוך הייתי קופץ על ההזדמנות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: