כֵּנוּת

קצת

לא באמת

כן מהבחינה שעכשיו אני מרגיש כמו שתי חלקים, עבר והווה-עתיד.

לפני יומיים שלוש פגשתי חבר ישן מחוג קארטה. הפסקתי להתאמן שם לפני 3.5 שנים וכל הזמן חשבתי לחזור מאז.

ברגע שאותו חבר אמר לי שהחוג חדל להתקיים משהו בי השתנה. נעצרתי לכמה שניות תוך כדי התעלמות מדברי בן שיחתי. 

ואז, עניינים כרגיל המשכנו לדבר על אה ועל דה.

מעבר להיות הדבר שוק לא קטן באותו רגע הבנתי יומיים לאחר מכן שמשהו השתנה. אין לי לאן לחזור עם לדייק.

כל המחשבות על התקופה מאז כתקופת מעבר, משהו זמני התנדפו בן רגע. לא ש - 3.5 שנים זה תקופת מעבר אבל כנראה שפיתחתי תקוות.

ופתאום מתברר שהחוג החדש (שחייה), החברים החדשים (אוניברסיטה) והתחביבים החדשים ישנים (FIGHT SPORTS בטלויזיה) זה ההווה.

קרי זה אני.

היה לי חבל על המורה שלי לקארטה אותו דמיינתי משתכר בעבודות לא לכבודו. מורה שהערצתי ב - 4 שנים בהם התאמנתי וגם היום.

היה לי מוזר לשמוע שהמקום 'נכשל' לדברי בן שיחתי. ויותר תמוה אולי שלקחתי את דבריו בגובה העיניים, כמו שהם. 

אולי עדיף שאני אבדוק בעצמי לפני מסקנות כל שהם.

לב העניין הוא בזיכרונות שלי מאותה תקופה. אולי הטובים בחיים שלי.

Requiem לאני הקודם שלי ובגדול סוף סוף ההזדמנו לעזוב אותו מאחורי ולקבל את מי שאני יהיה (וכבר הוא) בשנים הבאות.

בעדשה רחבה ההשקפה שאנשים הם כוחות, שליחים שבאים אלינו ע"מ להעביר אותנו חוויות מסויימות מאוששת.

ובעדשה בודהיסטית, הכל אבלים (כולל הפוסט הזה).

אין ברירה אלא לחיות את החיים.זה גם שקשה לי להמנע משיפוט, ביקורת וניתוח כמו שאני עושה עכשיו.

אני צריך לשנות מקצוע, זה בטוח!