כֵּנוּת

בפסיכולוגיה האני (אגו) זה הדבר הכי חשוב. על ידי בניית תחושת אני חזק האדם נחשב לבריא.

במערב אני זה כמו לשחק באש. חוגגים את האינדיבידואליות, החופש, היחודי אבל עם זאת מחפשים באופן נואש אהבה.

כאילו האני (הנפרד) אינו מספיק. צניעות זו מעלה אך יותר מדי ממנה הופך לתחליף של חוסר ביטחון עצמי.

וגם ההפך שלו, ביטחון עצמי, במנה גדולה מדי זה אגואיזם. אפילו שבפועל זו 'מחלה' נדירה.

והכי קרוב ללב שלי, בבודהיזם האני הוא אשלייה. רצף של חויות, זיכרונות ורשמי חושים שמשלים אותנו לחשוב שיש אני קיים, ממשי, מתמשך.

הרעיון די קשה להבנה ובטח לא ידידותי למשתמש אך כל היופי בו זה שאם הוא נכון אז זה פותר לנו כל כך הרבה בעיות.

אגואיזם או חוסר ביטחון עצמי, תסביכי אישיות, פחדים (כי אני יפגע), תשוקות והמקור לכל הנ"ל: פחד מהמוות.

בסופו של דבר אם אתה לא באמת קיים אז יותר קל לך לעזוב דברים שאתה "חייב" לעשות או התנהגויות לא מועילות תחת התירוץ שזה

חלק ממך. זה קצת כמו מקל קסם המאפשר לך גמישות על אנושית, להיות מה שאתה רוצה להיות כי אתה לא קבוע ולא ממשי מלכתחילה.

והערה מעודדת לסיום:

אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלנו: השם שלנו אין לנו יד בעניין.