כֵּנוּת

אבל יושב בחדר וצועק

עבודות סמינריוניות מחכות. שיחכו.

מחוות לא ברורות. אגרופים באויר. דפיקות על השולחן.

תסכול, תסכול, תסכול.

וכמו רק כשפתחתי תבלוג

מגלה בעצמי עוצמת רגש שחשבתי שכבר נעלמו מזמן. 

["בלוג יקר"

  אני כותב לך את זה כי אני כבר לא יודע לאן לפנות.

  לעזעזל איתה. לעזעזל איתי. לעזעזל עם מה שקורה בינינו.

  לא לעצב מילים, ליפות משפטים. פשוט לומר, להוציא החוצה.

  עוד פעם בלוג כחור באדמה, בן אדם צועק על קצה של תהום.]

בגדול היא צודקת, לא טובים אחד לשני. 

דיבורים לחוד, מעשים לחוד.

מפר הבטחות.

מזיק.

אבל מה אני יכול לעשות.

לכי תגידי את זה למישהו מאוהב.

אי אפשר, אי אפשר,הדבר הזה גדול ממני.

והיאוש.

ולא יכול שלא להיזכר איך זה היה בהתחלה.

כאילו משום מקום, נקודת אור.

משב רוח קרה ביום קיץ.

הפתעה אמיתית.

[ וגם אתם יודעים,

  קוראים יקרים, מי שקוראים

  שאני כבר מזמן לא כותב פוסטים כאלו

  שהתבגרתי, השתניתי, ראש על הכתפיים

                                    היגיון קר]

 כן בטח

sick fairy

no happy home

no making merry

and me alone