כֵּנוּת

כל שבוע מרגיש כמו חיים שלמים ועדיין זה לא זה.

בד"כ כותב בלילה אבל בימים אלו כל יום מרגיש כמו לילה.

תפילת ערבית

~

~~

~

חלק 1

בייביסיטר חלק ראשון

ו - למה "אני מלך"

אני יתחיל מהסוף דווקא, או: למה אני "מלך"?
נפגשתי עם יואב בתחילת השבוע. בחור טוב. גדול ממני. גר כרגע שנה וחצי בסין עם חברה רוסית.
ישבנו בגרג שבדיזינגוף ומולנו פיזזה מלצרית בלונדינית, צנומה, עוטה שחורים, עם קפה, חשבונת והרבה חיוכים.
יואב (בתור בדיחה): הנה דימה, למה שלא תתחיל איתה. 

אני: לאא, אין מצב, גם נראה לי שהיא לא רוסיה וגם כוסית על. מה הסיכויים? או שיש לה חבר או שאני מקבל לא.

* עוברת שעה, שתי קפוצ'ינו על בסיס שמנת והרבה עצות לטרוניות של החיים על בסיס על אסטרולוגיה, בודהיזם וחיים בסין. שלא נדבר על בחור קוריאני אבוד במיוחד שעשה סיבובים סביב הקומה שלנו בסנטר עד שגילינו שהוא איבד את הנייד שלו ונידבנו את שלנו למען החזרת דבר אבידה. פעולה שנכשלה בהחלט.
המלצרית ניגשת עם חשבון, מקבלת ממני מחמאות על טיקה שעל המצח ונוצה שמחוברת השיער ואני שואל: "מה המזל שלך? במקרה ועניין אותך כל מפות הכוכבים שעל השולחן." מקבל תשובות בספקטרום החיובי ומחליף איתה פייסבוק (אף אחד לא מחליף טלפוני בימינו). שם יפה יש לה צוף סופיה והיא אפילו, תנחשו, רוסיה.

עשרים דקות אחר כך בשדרות בן ציון לכיוון אבן גבירול יואב מפזר עלי מחמאות מכאן ועד להודעה חדשה בטענה להישג לא אחר מ'להתחיל עם מלצרית'. אני כולי נבוך מהכבוד שאני מקבל על אקט ישראלי overrated של "להתחיל איתה" וחושב בראש שלי 'מה כבר כל הסיפור, להחליף כמה מילים ולבקש כתובת ברשת. תמיד היה לי קל. לעשות מזה קשר משמעותי (יותר או פחות) זה הביג דיל.' לא יודע, אנשים בטח wired בצורה שונה. כל אחד נופל במקום אחר.
בכל מקרה, עדיין שמחתי - פרפרים בבטן ובאוטובוס MP3 במקום שעורים אבל קול קטן בראש אמר: "תרגיע". גם התשובה שלה לשאלה ששאלתי הייתה "אריה" מה שלא מבטיח טובות הנאה אלא אם כן אני במצב רוח של לתת לה להוביל ולשתוק כל הדייט וגם אמר מי שאמר מלצרית וקיבל 700 חברים בפייסבוק.

עדכון אחרון להיום: לא מאשרת לי friends בפייסבוק.

אידיאלי

בייביסטיר.

פעמיים בשבוע. עם הפרח תורה שלי (הוא בבה"ס דתי). חבל שלא פרח כמורה. 

פרוייקט פר"ח תמורת מלגה של 4500 ש"ח (תעשו גם אתם, תעזרו לילדים על הדרך). פגישה עם ילד/ילדה, כיתה ד'-ו', פעמיים בשבוע לשעתיים.

בכיף הייתי עושה עם ילדה. היינו מדברים על "מה אנשים לובשים", מציירים ביחד וחולקים דעות על בנים אגב יש להם חוקי פדופיליה נוקשים.

אם לחזור למציאות רגע הילד שלי ממש חמוד. בוכרי או גרוזיני (לא סגור על זה), שמן אבל משחק מלא כדורגל (עכשיו גם אני אוהב), חכם אבל לא יודע אנגלית בשיט. משפחה קולנית במיוחד וזה למה, כנראה, הוא שונא מוזיקה.

תחילתו של עניין זה הבילוי המיוחד פעם בחודש חודשיים, יצאנו לקניון גבעתיים והיה נחמד. סופו של עניין בהליכה ארוכה הביתה (זה כי החלטתי בטיפשותי שהילד זקוק לעוד ספורט) דרך שכונות המגורים החביבות של התקווה - ת"א. בדרך 5-6 ערסים שעשו חיים על הספסל ליד כביש מהר התחילו לזרוק הערות וכמעט גם דברים אחרים עד שמצאתי את עצמי מגן בגופי על הילד התם. בן ה-11 גילה ציניות מפתיעה כשיצאנו עם עורינו ואיברינו החיוניים במקום ואמר: שההורים כבר איימו על אח שלו הגדול בכל הנוגע לבחירת החברים.

חלק 2

 "בייביסיטר שעות קטנות"

 ו - "להחזיק בבטן"

same shit

אתמול, או נכון לרגע הכתיבה שלשום.

מסיבה עם חברים, ה- venue הקבוע. אותם פרצופים +/-. אותה מוזיקה +/(-)(-). אותה רוסיות; בוודקה, בבגדים השחורים לרוב, בדיבור המתחלף רוסית לעברית וחוזר חלילה. והכי מוזר מצב רוח טוב במידה מפתיעה מצדי. כאילו כבר למדתי את המשחק, להתנהל חלק, ללא מחשבה על מה נמצא אצלי מאחורי הקלעים. מה באמת חשוב.
למען האמת המסיבה הזאת דווקא היתה שונה. עוד בקטג' הצעדים הלא אופיינים מצדי שלחתי הזמנות לחברים בפייסבוק, חלק קיבלו את המסר ומצאתי את רשימת אורחים הרגילה מנוקדת בחברים מרשימת ה- friends האישית. האמת היא אני אדם נורא אחראי, ובעוד 'נורא' זו מילת המפתח פה גם ה'אחראי' לא עוזר במיוחד. יחד עם זאת אני מנסה בזמן האחרון להתנער מהתחושה הזאת ולתת לדברים להיות, לאנשים להיות. וככה אמרתי: "טוב. מה שיהיה יהיה".
מגיע עם ידידה שמזכירה לי מפעם לפעם שאנשים כמו בספרות זה לא דמות שטוחה. אני מגלה דבר-שתיים לגבייה ולא התחשק לי לדבר על עצמי (שיחה טובה). כמה אפשר? לחיות עם עצמך כל החיים, עד שכבר פגשת בן אדם מעניין אחר, חבל לשבור שתיקה, לשבור האזנה...  בדרך אנחנו פוגשים עוד זוג חברים שלי שהגיעו פעם ראשונה שלהם. הבחורה קוראת לי "היפסטר פלצן". בלב אני צוחק אבל לא אומר כלום, דווקא אני אוהב את איך שהתלבשתי היום. מגיעים לקיוסק הקרוב 5 דקות אחרי 11, המוכר מסרב לעשות עלינו מאייה בגלל חוקי היובש החדשים. מבאס אבל אין ברירה, ממשיכים למסיבה. מתברר לי שאנשים לא הבינו שזו מסיבה ביתית, אבל אם תנאי התאורה בבית הספציפי הזה זה לא היה מבייש מרתף שהסבו אותו תוך יומיים למועדון. חברה של חברה כבר נמצאת שם, התברר לי שהיא הספיקה להתקרב תרתי משמע לאחד המארגנים. אני שמח כי הוא חבר טוב וצד לצד זה מזכיר לי את הלבד שאני מבלה איתו זמן איכות לאחרונה. בשלב הזה עוד לא ידעתי את זה אבל תחושת הבדידות רק הולכת להתעצם בשעה הקרובה. הכל הולך חלק. מקבל תשומת לב, מחליף מילה עם החברה הקבועים, מערבב משקאות קלים עם וודקה, וגם מצליח להשתכנע לקחת ספליף ברגע שמעבירים סיגרייה תפוחה במיוחד. חומר חום הפעם. בהיעדר ניסיון הייתי בטוח שאני יחנק אבל זה היה קל באופן מפתיע. אין כמו מצב רוח להחליק עניינים. יותר מזה אפילו מקבלים תחושה חמימה בפנים, קצת כמו ללגום סאקה. הערב ממשיך, קופצים לעוד קיוסק, מדברים עם אנשים בתוך ומחוץ לדירה, פה הערה על המוזיקה שם על האופי של זו או של זה. כולם מרכלים ועדיין הכל חיוכים. בהילוך מהיר זה בטוח הכל היה נראה מאוד מצחיק, כמו קן נמלים או חבורת פקצות באוטובוס. זה אנשים אבל גירסת לילה למה שיש להם בד"כ ב- real life.

לא מספיק שכל הערב הייתי צריך לבחון את המצב הנפשי שלי עקב זה שעישנתי כמות לא מובחנת, פעם נדמה לי שטריפ רע ופעם נראה שזה בכלל לא משפיע.
היא הייתה חייבת לבוא לכאן. אקסית, זאת מהחולמים. אני זוכר שאמרתי לה שלום ומצאתי את עצמי אומר fuck שנייה אח"כ. השלום לא פחות אוטומטי מה-fuck. בשעתיים הקרובות מצאתי את עצמי מבלה רוב הזמן מחוץ לדירה, איפה שהיא לא הייתה. והיא, גם כן, הגיעה עם אחד מהחברים אומנים שלה. דווקא בחור חמוד, אין לי גם חצי דבר נגדו, נראה נפש רגישה כזה. אבל, איך לא, ראיתי שם רק את עצמי וכל הזמן מנסה ולא מצליח לא להסתכל. בינינו לא העברנו גם שתי מילים אחרי השלום וגם המקום שאני מקדיש לה פה בבלוג בטח לא מוצדק. מסתורי הלב... באמת ציפיתם למשהו אחר? אהה כן, היא גם הורידה איזה 10 קילו. בד"כ אני אוהב רזות אבל זה כבר too much. אנורקסיה לא עושה לי את זה, היא בטח בדיכאון.

שעתיים עברו -ככה- ואני חוזר לדירה שבתחילת הערב עוד נראתה כמו חדר, 2:00 בלילה. מסתכל מסביב ושלוש זוגות נמרחים אחד על השני. זה אפילו היה יכול להיות סקסי אם לא הייתי מכיר אותם. זה היה יכול להיות מחמם את הלב אם הייתי בזוגיות לאחרונה, וכאילו מישהו לחץ על הכפתור הסוריאליסטי והתחלתי לרקוד.אפילו לא היה אכפת לי מה מנגנים כרגע. לברוח, הדבר הראשון שחשבתי עליו.  אבל חייב להישאר.

היה עוד כמה דברים, טובים ורעים אבל רק מלרשום את זה אני מצליח לחזור לאותה תחושת תלישות, 'דיסוציאציה' כמו שחברה פסיכולוגית מהמסיבה הגדירה. את הדרך חזרה עשיתי עם הידידה שבאתי איתה. באותו רגע היא הרגישה לי כמו סלע בים שאפשר להישען עליו, ללא הכלים המתאימים חוץ משתיקה. זאת הייתה ההרגשה. רוב האנשים החדשים שבאים למסיבות האלו מוצאים איזה תירוץ להתחמק משם תוך פחות משעה אבל היא הייתה שם מתחילת הערב ועד סופו משתלבת טבעי בסובבים אותה. אני בטוח שזה לא הסיפור מבעד לעיניים שלה אבל ככה זה נראה מהצד. להרים כוסית (וודקה) להתחלות חדשות, גם אם הכוס נשברת ואני נפצע מהם, still worth it.
בדרך חזרה יצא לי לבחון מחדש את מצב הסוטול שלי. אולי זה רק היה נדמה לי אבל רשמים נרשמו כחדים במיוחד. אנשים חשודים הפכו לחשודים יותר מהרגיל ופחדים קטנים הפכו למטרידים יותר מהרגיל. הקו לילה כרגיל איחר והייתי בראשון רק ב- 4:15 מלווה בפחד חדש שאני לא יצליח לישון הלילה ואז פתאום קלטתי שקאנביס וקרוביו זה לא סם ממריץ וכל אותה מודעות מוגברת זה רק auto-suggestion, מצב פסיכוסומטי לחלוטין בו הרגשות שלי חזקות פי כמה וכמה מהסם. סם שבטח לא נקלט ממילא. אם משימוש של פעם הראשונה או בגלל שאני לא יודע 'להחזיק בבטן'.

ובאמת שהחלק אחרון זה לא החלק החשוב

ערסים וחייל בדיל שומעים drake